מאלפת בסגנון חופשי

עוד לא הספקתי לכתוב על כל הקורות אותי בקאפ דה האג, וכבר אני בפרנקפורט, גרמניה.
נסיעת עבודה ולא רק עבודה.
מזג האויר המעט אפרורי הכריע עבורי בנוגע לביגוד הפטיש שארזתי, אבל אין ענן שימנע ממני את שמלות הפטיש האהובות עליי.
הבוס ארגן את הכרטיסים ואת המלון ולא ממש הייתי מרוצה מהעבודה של המזכירה שלו.. ציפיתי למלון יוקרתי יותר. מטרת הנסיעה היתה תערוכת רכבים, אבל שנינו ידענו שלא נסתפק בתערוכה בלבד.
פתחנו את היום בסיבוב בעיר, עצירה בנקודות קולינריות ולבסוף בחנות רכבי אספנות יוקרתיים.
המוכר העגלגל בירך אותנו בגרמנית ואנחנו רק הנדנו בראשנו בנימוס, מנסים למנוע ממנו להבין שאנחנו תיירים שאינם דוברי השפה.
פרארי אדומה מימיני הועמדה בזוית אלכסונית לקיר התצוגה, ואחריה רכב ספורט צהוב שנראה שסבל מנזילת שמן... הסתובבתי בין הרכבים, רובם יקרים וחלקם יקרים אפילו יותר והשתעממתי. זה לא שאני לא אוהבת רכבים. נהפוך הוא, רכבים יפים תמיד מושכים את עיני, אבל משום מה הרגשתי שאני מבזבזת את זמני במקום לעשות משהו מעניין באמת.
את מחשבותיי קטע מראהו של רכב מסוג "פורד", מודל A שיוצר בשנת 1929. כרכרת הפורד הזכירה לי רכב שכיכב באחד מסרטי מלחמת העולם הראשונה. דימיתי את הגג שלו נפתח ומבפנים מזדקף לו נהג במדים מחויטים, המניף את ידו אל על וצועק "הייל!"....
קולו של המוכר השמנמן הפתיע אותי בעברית כששאל "אפשר לעזור?"
"הגענו אליך משני טעמים", חייכתי כלפיו את החיוך הכובש שלי וכחכחתי בגרוני. "אנחנו בעלי עסק גדול מאוד לרכבים בישראל ומחפשים להרחיב את היקף הפעילות גם לתחום של רכבי אספנות".
המוכר הביט בי, בעיניו אור גדול וחיכה שאמשיך.
לאחר שנייה של הפוגה המשכתי, "דבר נוסף, אנחנו מתעסקים גם בתחומים שונים הקשורים לעניין האסאם קומיוניטי", קיוויתי שאין לו מושג מה משמעו של הקיצור שהקפדתי לומר במהירות, "ואפשר שהרכב הספציפי הזה ימשוך עניין גדול בארצנו".
המוכר פער את פיו ואת עיניו בו זמנית וניכר היה שאין לו מושג על מה אני מדברת. בדיוק האפקט שציפיתי.
מילות חנופה קצרות וחיוך מתחנחן הביאו לידי את מפתחות הפורד הייחודית, ותוך מלמול הבטחה קצרה שהרכב יוחזר מיד בתום נסיעת המבחן סובבתי את מתג ההצתה וברעש גדול יצאתי מהחנות אל הכביש הגרמני.
אני מתארת לעצמי שלקחו למוכר עוד כמה שניות להבין שלא משאירים רכב כזה אצל אנשים כמוני ושבכלל לא מוציאים רכב שכזה לנסיעת מבחן, אבל לא נתתי לזה להטריד אותי יותר מידי, חוץ מזה, השארתי את הבוס שלי כעירבון..
חציתי את רחוב "שיילרשטראסה", מנסה להבין איך מתפעלים את מוט ההילוכים הישן, שכלל 3 הילוכים בלבד, ואיך מצליחים לנהוג כשההגה מצוי בצד ימין של הרכב. מולי התקרבה במהירות כיכר "זיילר", ופרצופים מבוהלים נסו ימינה ושמאלה, מזכירים לי שגם באירופה נהוג לנסוע על הכביש ולא על המדרכה.
עצרתי את הפורד בחריקה, חסה על חייה של יונה שניקרה פת לחם בכיכר ושילבתי את ההילוך האחורי בכוונה להחזיר את הרכב העתיק אל הכביש.
ענן לבן עלה מצידו השמאלי של הרכב, עוזר לי למצוא את הנקודה אליה מחובר האגזוז, ומאחוריו זיהיתי דמות נשית מנופפת בידה ומנסה לפזר את העשן תוך שיעולים.
יצאתי מהפורד וקרבתי אליה על מנת לבדוק שהיא בסדר. היא היתה גבוהה, קצת פחות ממני, ושיערה הארוך אסוף בקפידה. מלמלתי התנצלות שחציה באנגלית וחציה בגרמנית משובשת, אך בניגוד לציפיות הזרה היפיפייה לא פצחה בצעקות. היא הביטה בי בעיניה הכחולות-שקופות ולא אמרה דבר.
העברתי עליה מבטי, מכף רגל ועד ראש. נעלי עקב, גרביון בצבע גוף, חצאית כהה, חולצה רכה ונראה שאין תחתיה חזיה. "אני חייבת להזמין אותך לשתיה", ניסיתי מחוות התנצלות אבירית וחיוך עלה בשפתיה האדומות. 'היא שלי!', צעק מוחי כשזיהיתי את הבעות הפנים המתמסרות שלה.
העמסתי אותה על רכב האספנות "שלי" ותוך פליטת עשן נוספת המשכתי לדהור בכבישים.
כשהגעתי לנהר ה"מיין" השכלתי לעצור את הפורד ללא תקלות. המקום היה ריק מאדם ורק קריאות השחפים נשמעו ברקע. למדתי שהאשה שאספתי נושאת את השם וורה דירר, והיא כבת שלושים.
מבלי לשאול אותה הצמדתי את שפתיי אל שפתיה והיא נענתה לי. השלתי ממנה את חולצתה וגיליתי שהיא אכן נטולת חזיה. שדיה הזדקרו מולי, קטנים וחצופים ועורה הלבן הצטמרר כשנגעתי בו.
לא הבאתי איתי ציוד בדסמי, אך כרגיל סמכתי על כושר האלתור שלי.
שלפתי את חגורת החצאית הדקה שלה והפשלתי את חצאיתה, חושפת לאט את גופה, מנשקת אותה מידי פעם ברכות.
כשהיתה עירומה, למעט הירכונים, אותם השארתי עליה, הזדקפתי מעליה ואחזתי בראשה בחזקה. היא לא התנגדה. כופפתי אותה, פניה כלפי ריפוד העור החום של הפורד, מכריחה אותה להריח את ריחו העתיק. כעת היא התחילה להתנגד. ידי הצמידה את ראשה אל העור הישן, כמעט לא מאפשרת לה לנשום, והיא התפתלה, מנסה לנופף בידיה ולאחוז משהו שיסייע לה להימלט.
לא הרפיתי מאחיזתי. שיערה התלפף בין אצבעותיי, ובעורה החלו להיקוות אגלי זיעה קטנים שהעידו על מאמציה.
ידה השמאלית נחבטה בלוח השעונים הקטן והישן, רגלה נבעטה כמו מעצמה אל תוך מוט ההילוכים הארוך וכשהבינה שמהתנוחה בה היא נמצאת לא תוכל להימלט, חדלה באחת מהתפרעויותיה ונדמה.
נשימותיה הכבדות היו ההוכחה היחידה שהיא עדיין בהכרה.
רכנתי אליה, מנשקת את עורפה העדין ומושכת בעדינות את שיערה כלפי מעלה, מאפשרת לה סוף סוף לנשום בחופשיות. ריפוד העור הבריק מזיעתה ותסרוקתה המוקפדת היתה כעת כערימה רכה וסתורה שחלקה עדיין על ראשה וחלקה בין אצבעותיי.
היא הביטה בי בתשוקה מהולה בפחד, עיניה לחות ומבריקות וניסתה לחייך.
ליטפתי את שיערה, מסדרת אותו ונשקתי לה. רפרפתי בידיי על עורה, מטיילת על גופה העירום, מתעכבת על פטמותיה ועל טבורה ולאט לאט נמוג הפחד ומבטה הפך מרוכז.
אצבעותיי הדרימו אל ערוותה החמה, מעסות את שפתיה החיצוניות ואת הדגדגן המציץ מביניהן, שולחות מידי פעם אצבע זהירה המגששת בתוכה.
כמו קיסם בתוך עוגה שבו אצבעותיי להינעץ בה עד שחשתי כי הרטיבות גבוהה מספיק על מנת להמשיך בתכנית.
הרמתי אותה מהתנוחה בה היתה והשענתי אותה על לוח המחוונים, מורידה אותה לאט אל 40 הסנטימטרים של מוט ההילוכים שצמח מרצפת הפורד. אישוניה הצטמצמו כשהבינה מה אני מתכננת, אך אולי היתה זו הרכות שבה הושבתי אותה שגרמה לה להיענות לרצוני.
מוט ההילוכים חדר אליה די בקלות, למרות גודלו והיא נאנקה חלושות. את חגורתה הצרה הידקתי סביב צווארה, מחייכת בסיפוק למראה הקולר המאולתר, פריט הלבוש הכי סקסי בעיני, והתחלתי למשוך אותה למעלה ולמטה.
בתחילה משכתי את הקולר לאט אבל אז היא פלטה מלמול בגרמנית שהוציא ממני פרץ זעם ותשוקה כאחד. הגברתי את מהירות המשיכה בקולר, מעלה ומורידה אותה ושוב מעלה ומנחיתה אותה על המוט בעוצמה.
"גוטה?!", צעקתי עליה מבלי לרחם על הפורד העתיקה וסטרתי בחוזקה על פניה.
היא צעקה משהו בחזרה, אך שברי קולה נקטעו כשאיברה כובש את היתד המוארכת. "סאגען: איך בין כייל!", פקדתי עליה. "איך בין כייל.. איך בין כייל!", זעקה אחרי כמצוותי.
"זיץ דיש שטרונג!", צעקתי בגרמנית משובשת כדי לגרום לה להתיישב בחוזקה. "שטארקער, ש'מאכען אלע!!", שמשמעו בתרגום חופשי: יותר חזק, תכניסי הכל!
היא התפתלה, מזיעה ומיוסרת על המוט אך לא הצליחה להכיל את כולו.
סטרתי לה שוב על פניה ומעכתי אותה כלפי מטה, דוחסת יתד מבורזלת לאיברה הצר. דמעות נקוו בעיניה אך היא לא הפסיקה לנוע.
"סאגען: טוט מיר לייד, מיסטרס!", צעקתי בחמת זעם ועם הרבה כוונה.
"ליידער מיסטרס! ליידער מיסטרס!", היא זעקה התנצלות, "לאאיידעעעעער!!!", גופה רטט בקצב בלתי נשלט כשאורגזמה פילחה את גופה והרטיבה את מוט ההילוכים משנת 1929.
הושבתי אותה, גופה עדיין מפרכס, על מושב המכונית ונתתי לה להירגע, מהרהרת לעצמי שזו הפעם הראשונה שאני סוף סוף שומעת התנצלות מאדם גרמני.

http://www.pic4u.co.il/user/photo.aspx?user=73820@N00&photoId=5001604

http://www.pic4u.co.il/user/photo.aspx?user=73820@N00&photoId=5001603