מאלפת בסגנון חופשי

היייתי בשבילו הכל. לא בצחוק, גם לא בציניות. באמת הכל.
אחרי תקופת משבר ארוכה, אשפוז טראגי בבית חולים ובחוסר ידיעה האם אי פעם הוא יתעורר, הייתי שם בשבילו. והוא יעשה הרי הכל בשבילי....
מעירה אותו בבוקר, מכינה לו אוכל, לוקחת אותו לעבודה, מתקשרת אליו לוודא שלא שכח לאכול, לשתות, שלקח את כל הכדורים שלו, 7 ביום, שלא נרדם במקרה בעבודה... יש לו תפקיד חשוב.
הייתי אשתו, אמא שלו, אחותו והמטפלת הסיעודית. הייתי גם מלכה, אבל מלכה בהקפאה. מלכה מסורה יותר משפחה, דואגת יותר מלביאה לגוריה, אוהבת יותר ממליון כוכבים שהביטו בי וחיכו שאתייאש.
ידעתי שאני קובעת את גורלי. תמיד קובעת. מאז שאני זוכרת את עצמי. ידעתי שהקביעה הזו תוכל להעלות אותי או להוריד אותי... אבל לא היה אכפת לי. העיקר שיהיה בריא, שיחזור אליי, כמו תמיד, אוהב, סוגד, מומין שלי, אהוב שלי... שעושה הכל בשבילי..
שנה חלפה, עדיין שם, עדיין הופכת את היוצרות, עדיין סועדת אותו והוא מעריך. יודע שבלעדיי לא היה מצליח לחזור לחיים. יודע שהצלתי אותו ממוות בטוח, מטירוף מוחלט, מאבדון...
שנה שבה הראה לי כמה הוא אוהב, הבטיח לעשות הכל בשבילי, חיכה לחזור למסלול רק כדי לגמול לי, כדי לפנק אותי, הכל הוא יעשה בשבילי, הכל!
יום יום מדברת עם הרופאים, מעדכנת, מתעדכנת, נלחמת בכל העולם, אותו עולם שאמר לי שעדיף לי לברוח. מה הם מבינים בכלל?! הוא בעלי, אני שם בשבילו, כי הוא הרי יעשה הכל בשבילי...
כמעט שנתיים של טיפול בו, כמעט שנתיים בהם איבדתי צלם אנוש, איבדתי את הסבלנות וכמעט איבדתי גם את שפיותי. אבל הנה האור בקצה המנהרה. הוא החלים, הוא כמעט לגמריי חזר לעצמו.. עכשיו הוא באמת יעשה הכל בשבילי!
הכל, אמרת? האמנתי. ידעתי. לא היה בי שום ספק...
ולא רציתי הרבה. הכל מבחינתי היה חיבוק טוב, עם המון תשוקה, קצת מגע... הכל הוא מושג מאוד גמיש, אבל את כל מה שהייתי צריכה לא יכולת לתת.
הלכתי.