מאלפת בסגנון חופשי

שוחחתי עם ארוס מספר פעמים.
לא על נושאים בידיסמים, על סתם דברים, על הא ועל דא וגם על נושאים ברומו של...
אף פעם לא עלה מן הכתוב שום סוג של רגש שיוביל למעשה כל כך קיצוני...
זה כל כך כואב, כל כך פתאומי וכל כך לא מתיישב לי עם הדמות שבניתי לעצמי על סמך כל חילופי הדברים בינינו.
אני טיפוס נהנתן שאוהב את החיים, לעולם לא אפגע בעצמי, אבל היו ימים שמחשבות אובדניות מילאו את ראשי.
עברתי תקופות לא קלות ואפילו קשות בעליל, הייתי כבר על סף התהום מבחינה ריגשית, כלכלית, נפשית... למעשה, מכל בחינה..
הרהרתי בקיום חסר התועלת שלנו על הפלנטה שאנחנו דואגים להרוס בכזו קלות, על היאוש שבלקום כל בוקר לאותה שגרה מלאת אכזבות ומלחמות, על המאבק הבלתי פוסק שלנו בחיים, על הנסיון לשרוד כל פעם מחדש...
הייתי כל כך קרובה, עם חבילות של כדורים שדאגתי לארגן לעצמי, אבל לא.
לא יכולתי לחשוב על אמא שלי שתישאר מאחור ולא תבין מה קרה? איפה היא טעתה? שתתרסק יחד איתי..
לא יכולתי לדמיין את עצמי גורמת לאמא החזקה, הטובה, הרגישה שלי לבכות.
נשארתי בשבילה, והיום אני חיה אולי רק בזכותה. והחיים יפים. הם כל כך יפים, גם כשקשה, גם כשכואב, גם כשאין סימן לאור בקצה המנהרה.
אני יודעת שיש שם אור, גם כשאני לא רואה אותו, גם כשחשוך וקר ואין תקווה.. האור בקצה המנהרה יתגלה בסופו של דבר, ואין כמו ההרגשה שהתגברת על מכשול והצלחת להתקדם.
מכל נפילה שלי יצאתי מחוזקת יותר. מחושלת יותר ומאמינה יותר.

ארוס, אני מקווה שמצאת את השלווה, אני מקווה שכל הדמעות הצדיקו עצמן ושטוב לך איפה שאתה נמצא...
עצוב לי...