מאלפת בסגנון חופשי

קיבלתי בקשה להזדמנות נוספת מהסאב שלי.
סוג של התנצלות רופפת עם הבטחה קלושה לשיפור ושלעולם - לעולם לא יחזור על טעויות העבר...
כבר שבוע שהוא בנסיון אצלי, עומד יפה מול הסקפטיות שלי, משתדל לרצות אותי, ואני.. אני עדיין סקפטית.
אמון זה דבר שנבנה לאט ונהרס בשניה.
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
"תגיע אליי אחרי האימון", הוראתי לו, ונכנסתי למקלחת.
כשהוא היה בדרכו אליי שלחתי SMS עם הוראות נוספות, והדלקתי כמה נרות בבית, עטופה בחלוק הסאטן הכחול שלי.
הוא הגיע בזמן, שזה שיפור ראשון בסיסי, והניח את בקבוק המשקה והסיגריות שפקדתי עליו להביא לי.
"זה מרלבורו לייט קצת" סיננתי.
"מצטער, גבירתי, לא היה ארוך", הוא הספיק להגיד לפני שכף ידי נחתה על פניו.
ראיתי אותו בוהה בי במבט חושק, ממלמל כמה אני סקסית עם החלוק הזה, והצהרתי שהיום אני נסיכה מפונקת. הוא קצת התבלבל. לא בדיוק הבין מה זה אומר.
"בוא תקלח אותי", קמתי וטופפתי על כפכפי העקב הכחולות שלי בכיוון המקלחת.
הנסיון שלו כל כך דליל עד שהוא לא מבין אפילו מה זה נקרא לשרת נסיכה מפונקת, אבל דאגתי להסביר לו את המהלכים. במקלחת, אחרי כוסית משקה שמזג לי ואחרי סיבון ארוך ומשיכת גופי בקרם, הצבעתי על בגד הרשת הלבן שהיה תלוי על קולב שהכנתי מבעוד מועד ועל כפכפים לבנים תואמים.
הוא הלביש אותי ומזג לי כוסית נוספת של משקה.
"יפה לך לבן", חייך לעברי ומיהר להוסיף "גבירתי" כשראה את המבט שלי.
חייכתי לעצמי. הוא לומד מהר. כמה התגעגעתי אליו, כמה רציתי אותו, כמה כאב לי אחרי הפרידה, וכמה אני כועסת עליו!!!
שילוב של עוצמת רגש שלא הכרתי גאה בי. חיבה, כעס, תשוקה...
הצמדתי אותו לארון ונישקתי אותו בכוח. ריח התשוקה מילא את האוויר והנשיקה התארכה עד לאבדן תחושת זמן.
כשהתנתקנו הוא חייך. פשוט עמד מולי, מוצמד לארון וחייך חיוך מתוק.
אני לא יודעת מה יש בו שכל כך מושך אותי אליו. זו לא החיצוניות, למרות שאני אוהבת את איך שהוא נראה. גבוה ורחב, סוג של מקרר "אמנה", אבל משהו אחר בו גורם לי כל פעם מחדש להמשך אליו. גם כשאני כועסת.
עם כל הגודל שלו, יש לו עיניים בהירות ותמימות של ילד וחיוך מתוק כזה שמצליח איך שהוא להמיס אותי...
"ממש מתאים לך הלבן הזה..", חזר על המשפט הקודם שלו, והוסיף משהו על לעמוד מתחת לחופה.
זו לא פעם ראשונה שהוא מדבר במונחים של נצח. השיחות איתו תמיד מובילות לתחושה שכל החיים עוד לפנינו, שאנחנו עוד נהיה בקשר כל כך הרבה זמן... יש בזה משהו מרגיע שנותן לי לקחת את הזמן ולדעת שעוד נספיק לעשות הכל, ומצד שני.. חופה?! על מה אתה מדבר?! אתה רק שבוע אחד בנסיון, וכדאי שתצליח להרשים אותי!
סטרתי על פניו ומשכתי אותו לעבר הסלון. האלכוהול התחיל להשפיע על שנינו, וחשתי סחרחורת קלה כשהדפתי אותו אל הספה והתיישבתי מעליו.
"אתה יודע שאני עוד כועסת עליך, נכון?", ספק שאלתי ספק קבעתי.
"אני יודע, גבירתי, אבל תני לי להוכיח לך את ההפך", הביט בי שוב במבט הזה שלו, הבהיר, התמים, השובב...
סובבתי את הפיטמה שלו, למרות שאני יודעת שזה כואב לו, והוא נאנק ועצם עיניים.
פתאום הרגשתי שכל מה שאני רוצה זה לקשור אותו טוב טוב שלא יזוז ולהשאיר אותו כך כמה ימים. לא פרקטי במיוחד, אני יודעת, אבל התערובת של כעס ותשוקה גורמים לי לרצונות כאלה.
הקמתי את עצמי מעליו ופסעתי לכיוון חדר השינה. הוא הלך בעקבותיי בדממה. מצחיק אותי שהוא נשאר עם הגרביים למרות שכבר מזמן דאגתי להפשיט אותו משאר הבדים הלא נחוצים שעטפו אותו.
נשכבתי על המיטה הרכה, בין כל מצעי הסאטן הבורדו שלי, שכל כך נעים לי לחוש והוא התהנדס עם פיו אל בין רגליי, בלי לחכות להוראות.
יש מקרים שבהם אין ממש צורך לחלק פקודות. הטבע יודע מתי חורף והעבד יודע מתי הגבירה שלו רוצה משהו, והגבירה הזו רצתה אותו כל כך...
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
אז אנחנו לא בתקופת מבחן. אני לא מאמינה גדולה בתקופות מבחן שכשהן מסתיימות גם הקשר דועך ומסתיים. אנחנו בתקופה אחרת, וכל זמן שטוב – טוב.
יש עוד הרבה מה לאלף בסאב שלי, אבל אני מאמינה שעם העבודה הנכונה הוא עוד יגיע רחוק.