מאלפת בסגנון חופשי

עד כמה שזה לא צפוי, אבל רוח צוננת של חופש ממלאת את הריאות שלי..
הייתי בטוחה שתהיה קצת יותר מועקה, קצת יותר רגשות שליליים...
הדבר היחיד שנשאר הוא סוג של געגוע, זכרון מתוק לכל הדברים הטובים שהיו במערכת, שמשום מה ולמרות כל הנסיונות - כשלה.
אני זוכרת איך באתי אליו במדי שוטרת, איך העמדתי אותו בפינה, איך שתינו חצי בקבוק של מה שזה לא יהיה ודיברנו עם עמיר בטלפון תוך כדי סשן.. איך עשיתי עליו נסיונות מוטרפים ושאלתי "זה כואב?", ואיך פיתחתי את כושר היצירה שלי כשהכנתי אביזרי בונדג' "הום מייד" שהותאמו במיוחד אליו..
אני זוכרת איך בשיחה הראשונה התגלגלתי מצחוק בטלפון, ואיך הגענו למסקנה שאין לו יאכטה והיא גם לא בצבע אדום, ואיך בפגישה הראשונה מיששתי את "הסחורה" בלי לדעת שהוא יהיה בן הזוג שלי למשך החצי שנה הקרובה..
אני זוכרת איך התיש הקטן חייך אליי בבית חולים, כשהיה פצוע, איך פינקתי אותו עם כל מיני מתנות קטנות שרק עשו לי חשק להמשיך ולפנק, ואני זוכרת איך ביחד התעללנו בנשר, כל אחד נותן לו ביס בכתף אחרת..
אין מה להגיד. עברנו הרבה בחצי שנה ולרגע קטן אפילו חשבתי שזה ימשך לתמיד. אבל שום דבר לא נמשך לתמיד.
אתמול כבר מצאתי שלושה מועמדים חדשים לתפקיד. לא שהם אי פעם יהיו הוא, ולא שאני אוהב אותם בכלל, ולא שאני אתן לעצמי להתאהב שוב אי פעם, אבל לבד אני לא אהיה. האמת שגם אם הייתי רוצה להיות לבד, אני לא בטוחה שזה היה מתאפשר...
אני כמו הכניסה לבית מרקחת: יש כאלה שלקחו מספר עוד כשהיו בדרך לרופא, יש כאלה שלקחו מספר רק עכשיו, ויש כאלה שנדחפים בלי מספר בכלל.. לכי תעשי סדר בכל הבלגן..
בכל אופן, חזרתי ובגדול. לא מחכה שהחיים ינהלו אותי, מנהלת לעצמי את החיים, ובתור שכזו החלטתי שאני לא אזיל דמעה (טוב, אחת קטנה אתמול כבר הזלתי, אבל רק בגלל העדשות), ושאני לא אתחיל לחשוב מה לא היה בסדר. להפך. הכל היה בסדר.
הוא 10 ואני 10 אבל מה לעשות..? יחד לא יצא 20.. כבר שבועיים אני יודעת שאנחנו הולכים להפרד ולא עשיתי כלום כדי למנוע או כדי לזרז. פשוט הייתי שם וחיכיתי שזה יקרה, וזה קרה.

אגב, את המיטה הוא קנה, אבל אני לא אראה אותה ובטח שלא אשן עליה. היא תגיע רק השבוע, אבל אני כבר לא אהיה שם.

אה! ואם יש מישהו שקורא את הפוסט וחושב לשאול שאלה טיפשית כמו "למה נפרדתם?", או "מה קרה?", אני מראש אומרת - לא קרה כלום ונפרדנו כי יש לי 6 אצבעות ברגל שמאל.