אחד הביטויים היותר מעצבנים הוא "כולנו באותה סירה", כשמדברים על דברים קצת יותר גדולים מסירה.
יש מצבים בהם אפשר לומר - כולנו טובעים באותו הים.
קחו למשל את מה שקורה עכשיו. בכל מקום זה "כולנו באותה סירה" אבל זה ממש, אבל ממש, אבל ממש לא קרוב ללהיות נכון.
ידוע שכולם תמיד מדברים מהפוזיציה, אבל במצבי קיצון הכל מתחדד, גם הפוזיציה. כלומר, ההבדלים בינינו, שרוב הזמן אפשר לטשטש, לפחות ברמת הנראות הציבורית, הופכים לחדים ובוהקים ובלתי ניתנים להתעלמות (כן, אני יודעת שעבור הממשלה כל דבר ניתן להתעלמות, אבל בואו נישאר בלבל האנושי רגע).
כולנו עכשיו באותו הים ובאותה הסערה, וכולנו נרטבים, אבל אנחנו ממש לא באותה הסירה. יש אנשים שהסירה שלהם מגומי, יש אנשים שהסירה שלהם קטנטנה ומאכלסת הרבה אנשים, ויש אנשים שהסירה שלהם היא בכלל ספינה מפוארת עם אולם ריקודים וקייטרינג. יש אנשים שהסירה שלהם מלאה חורים ועומדת לטבוע כל רגע ובתכלס עדיף להם כבר לשבור את הסירה ולנסות לצוף על איזה קרש מאשר להמשיך לשבת בשלולית הגדולה שתכף תחסל אותם.
לא רק שאנחנו לא באותה סירה, הסירות שלנו אפילו לא דומות. לא רק שאנחנו לא באותה סירה, חלק מהסירות שלנו הן אפילו לא סירות. לא רק שאנחנו לא באותה סירה, לא לכולם בכלל יש סירה. אני רואה פה כמה שנאחזים בקרשים או בפיסות זבל שמישהו זרק לים (ותהיו בטוחים שעכשיו הוא אומר - הנה תראו, משהו טוב יצא מהטינופת שלי) ואני רואה פה כמה שיושבים על האי הפרטי שהם בנו מבקבוקי פלסטיק ריקים לפני עשור ומפצירים בנו לראות את חצי הסירה המלאה. יש גם כמה שכבר טבעו. אותם לא רואים. אולי נראה בעוד כמה שבועות, כשהגופות שלהם יישטפו לחוף. או חודשים. או שנים. או לעולם לא. בטח שלא את כולם.
המצב התודעתי הזה, של להמשיך להיות פחות או יותר בסדר בזמן שהכל מסביב בוער - אנחנו רגילים אליו. זה המצב שלנו בשגרה. ה"הכל בסדר" שלנו מתייחס למצב שבו לא הכל בסדר. ברור שלא הכל בסדר. כבר ברור לנו ש"הכל בסדר" זה יחסי. הכל בסדר חוץ ממה שברור לכולנו שלא בסדר. אנחנו מקדישים משאבים לשימור המצב הזה. אחרי הכל, אין באמת ימים שבהם הכל באמת באמת לגמרי לחלוטין בסדר, אבל לא נשרוד אם לא נרגיש טוב אף פעם. אז התרגלנו ל"בסדר" יחסי, ואחד הדברים שעוזרים לנו הוא מסגרות. לא במובן של בית ספר, במובן של תמונה על הקיר. Frame. עוזר לנו כשכל מה שלא בסדר מפנה את עצמו משדה הראיה שלנו, כדי להעניק לנו אי קטן של נחת.
זה בסדר. כלומר, אני לא יודעת אם זה בסדר, אבל זה נראה לי לגיטימי. זה מנגנון הגנה, לא מנגנון של אנוכיות. כולנו זקוקים לקצת מנוחה לפעמים, מקום שקט לאסוף את הכוחות.
הבעיה מתחילה כשאנחנו כל היום באי הפרטי שלנו ומתחילים לחשוב שזה העולם. שוכחים שהעולם מלא בעוד מליוני איים כמו שלנו, עם אותו קונספט עיצובי בסיסי - קצת יבשה, מי מלח מסביב, אולי איזה עץ אם התמזל מזלנו, אולי אפילו עץ שנותן פרי או צל או שניהם, אבל עם תנאי אקלים שונים ומשונים שנותנים לנו עצים שונים ומשונים ואדמה אחרת ושטח אחר וכמות תושבים אחרת והכל הכל הכל אחר לגמרי, כל כך שונה שקשה להאמין שלזה ולזה קוראים, בפשטות אכזרית, "אי".
כשתפתחו את הסירה שלכם ותיתנו לכל דיכפין להיכנס, תוכלו לומר "כולנו באותה הסירה". גם אז זה יהיה שקר, אבל כמו עם "בסדר", אנחנו יכולים להסתדר עם כנות יחסית: חלקנו באותה הסירה. כמה מאיתנו חולקים סירה. כולנו בסירה כלשהי. כולנו שואפים לאותה הסירה. כולנו בשלב זה או אחר היינו בתוך סירה. כולנו יודעים מה זה סירה. כולנו בכלי קיבול כלשהו השט על מים. כולנו בקרבת מים. כולנו לא בדיוק כולנו.
***
נעבור לפינה שאולי תהפוך לפינה קבועה והיא: רפרנס ל"המקום הטוב". שזו כרגע סדרת הטלויזיה האהובה עלי, אולי בכל הזמנים (יהיה פוסט נפרד על מתחרות ראויות). מי שלא צפה, הספוילר מתחיל כאן.
ובכן, כשצ'ידי מחליט לוותר על כל הזכרונות של עצמו, ובכלל זה על כל מערכות היחסים שלו, הוא מקיים שיחת פרידה נוגעת ללב, שבה ג'ייסון מתרפק על זכרון משותף.
ג'ייסון: תזכור את הפעם ההיא שאכלנו פיצה ביחד? (צ'ידי: לא)
אוקיי, אבל תזכור שהזמנו פיצה, נכון? (לא)
אבל תזכור פיצה, נכון? (צ'ידי: אם אזכור מה זה פיצה? כן, סביר להניח שאזכור מה זה פיצה)
ג'ייסון: אוקיי אז לא הכל אבוד.
כמו בהרבה סדרות, דמות השוטה נועדה לחשוף אמיתות פשוטות שאף אחד לא רוצה להודות בהן או לחשוב עליהן. והנה אחת: לעיתים קרובות, ובמיוחד בעיתות משבר, במיוחד כשאנחנו זקוקים לנחמה - אנחנו מוכנים לשנות שוב ושוב את נוסח השאלה, עד שנקבל את התשובה שרצינו.
There is no boat, Neo.
