היא מוחקת את הבלוג. או מעלימה את הפרופיל. או שניהם.
זה לא "היא" אחת. יש לפחות שלוש כאלה, שבזמן שהבלוג שלהן הוא האהוב עלי בעולם ואני נכנסת לפה כל יום בתקווה למצוא עוד פוסט ושותה בשקיקה כל משפט שלהן, דווקא אז, נכנסים ובלופ, אין פה כלום. 404.
כל כמה זמן אני מאיימת עליה שאדפיס את כל הבלוג שלה ואכרוך ואשמור. לא מימשתי. בכל פעם שהבלוג נעלם אני אומרת לעצמי שלהבא אשמור הכל, אבל כשהוא חוזר - it feels wrong. אני יודעת שזה לא הוגן, שזה שייך להן ולא לי, ובכל זאת בתוך הבטן אני מרגישה כאילו מישהו נכנס אלי הביתה וגנב את הספר האהוב עלי.
אולי זה גם קשור ליחס המעט כפייתי שיש לי כלפי ספרים. לצורך שלי שהספרים האהובים עלי יהיו ברשותי, נגישים לי על המדף הפרטי תמיד. כשאני רוצה להציץ בספר אהוב ולא יכולה באותו רגע כי אין לי עותק בבית זה מתסכל אותי נורא. לפני כמה זמן רציתי לאמת זכרון שלי על איזה ציטוט ולא מצאתי את הספר (שהתחבא במדף הלא נכון וכמובן זה המקום היחיד בכל הבית שבו לא חיפשתי) וזה שיגע אותי, הייתי עצובה על האובדן שלו כמו על תכשיט עם ערך סנטימנטלי.
לפעמים הן חוזרות. זאת שנעלמה לי עכשיו בדרך כלל חוזרת. היא גם החביבה עלי מכולן. היא אחת מכמה כותבות שאני נוטה להזדהות איתן ולהתחבר להומור שלהן ולפרשנות שלהן לאירועים וכו'. אבל היא, האחת, היא גם סופרת מחוננת. אני תוהה אם היא יודעת עד כמה. זה קשה לדעת את זה על עצמך, במיוחד כשכותבים מהלב ולא מהטכניקה, אבל זה מה שטוב הרי, לא? כשקוראים ומרגישים שהמחבר כותב מהלב, מהבערה הפנימית שלו. משהו אמיתי. משהו שגורם לקורא להרגיש שהוא נוגע בעצב חשוף, או שנוגעים בכזה אצלו.
אתמול צפיתי ב"זמר החתונות", סרט שתמיד נוגע לליבי, מהתקופה שאדם סנדלר עשה סרטים מקסימים. הגיבור רוצה להיות songwriter כשהוא יהיה גדול והוא אומר על זה - אני חושב שזה הכי קשה לכתוב שיר שאנשים ישמעו ויגידו "הו, כן, אני יודע מה הוא הרגיש כשהוא כתב את זה". אני חושבת שיש בזה משהו. הרי כולנו מכירים את הקטע הזה, שאנחנו שומעים שיר וחושבים "זה כאילו היא יודעת בדיוק מה אני מרגישה". כתיבה טובה עושה את זה. גורמת לנו להרגיש שמישהו מבין אותנו, או שמבין משהו עמוק על העולם שקשה לנו להסביר. בין השאר.
הספר האהוב עלי של אריך קסטנר (שהוא סופר הילדים הכי טוב בעולם, כנראה. change my mind) הוא "הכיתה המעופפת", ויש שם קטע, שאני לא יכולה לצטט כרגע כי העותק שלי אבד (ולא ארגע עד שאמצא. זה כבר תקופה. לא השאלתי אותו לאף אחד, הוא בטוח באיזה מקום בבית. אולי אקנה חדש וזהו), אבל יש שם קטע בו המספר אומר שהסיפור הוא סיפור אמיתי, לא במובן שהאירועים התרחשו במציאות, אלא במובן שהם היו עשויים להתרחש. שמה שהופך סיפור לאמיתי, אם לא מתקטננים על האמת ההיסטורית, הוא שהרגש אמיתי, וההגיון הפנימי אמיתי, שהדמויות עם אישיות קוהרנטית, שהאירועים, אילו היו מתרחשים במציאות, בהחלט היו עשויים להתרחש בדיוק כך. אני לא מדייקת, קסטנר ניסח את זה יותר יפה ויותר קצר. או שזה היה בספר אחר? או שזה בכלל היה ג.ד. סלינג'ר? זה נשמע כמו משהו שסלינג'ר היה אומר, לא? אבל אני ממש זוכרת את זה בכיתה המעופפת. הייתה שם הקדמת מחבר לכל פרק והמחבר היה מאד מטא לגבי כל הסיפור. זה היה חלק מהקסם.
בימים האחרונים היא כתבה הרבה ואני באתי הרבה וכל פעם שהופיע עוד פוסט שמחתי. בעולם שמותאם יותר לצרכים שלי היו לי ספרים שלה על המדף, אבל אין לי, כל מה שיש לי זה עמוד או שניים ביום, שמופיעים ספורדית. אם היה לי ספר הייתי מתכרבלת איתו על הספה ובולעת בלילה אחד ואז מתחילה מיד לקרוא שוב מההתחלה.
לא מזמן היא עשתה הפסקה מהכלוב, הקפיאה את הפרופיל, ממש כשאני בעיצומה של התמכרות לכתביה, בעצמי חזרתי לאחרונה לכלוב אחרי הפסקה ומעיין הכתיבה שלה נפל בול על הצמא שלי. ישבתי פעורת פה מול המסך ולא ידעתי מה לעשות, שוב אותה תחושה שמישהו נכנס לי הביתה וחטף את הספר האהוב עלי ממש מהידיים שלי, כשאני באמצע. אבל אז הסתבר שהיא השתמשה בהפסקה הזאת בשביל לכתוב יצירת מופת. היה שווה את זה.
עכשיו היא שוב נעלמה, והחלק הקומי, כלומר האכזרי, כלומר הקומי, בסיטואציה הזאת, היא שהבלוג שלה עדיין מופיע לי במועדפים, למרות שהוא לא שם. זה טוב שזה ככה, לא הייתי רוצה שבלוגים ייעלמו בלי עקבות, אני רוצה לשים לב לדברים כאלה. אבל זה מעורר תקוות שווא 😄 ועכשיו אני אומרת לעצמי - זה טוב, זה טוב שהיא בהפסקה. אל תדאגי. היא לא תפסיק לכתוב. אם היא לא כאן, אולי היא כותבת במקום אחר. ואולי היא לוקחת הפסקה כדי לטעון מצברים. ואולי ואולי וזה לא עניינך מה היא עושה עכשיו. די, את חושבת כמו פפאראצי. זה לא עניינך. הסופרת האהובה עלייך פתחה לך חלון לנפש שלה ואיפשרה לך להגיב על טקסטים חמש דקות אחרי שנכתבו, זה לא מובן מאליו והתמכרת.
היא עוד תחזור, אני מלטפת לעצמי את הראש. אל תדאגי. אם בבלוג בכלוב או טור בהארץ או בכריכה רכה על מדפי "ינשוף ספרים", כך או אחרת תוכלי לקרוא אותה שוב.
ואף לפני שגורג' ר.ר. מרטין יסיים את "רוחות של חורף".
