כולם מדברים על התמסרות ונראה לי שעבור חצי מהם, זיון בתחת זה הכי הרבה התמסרות שהם אי פעם ראו.
זה שיח של גיל 20. גם אני בגיל 20 לא הבנתי מה זה התמסרות בכלל. חשבתי שזה קשור לנכונות לפשק רגליים ולתת לאיש להיכנס. זה קצת מטורף כשחושבים על זה, לא? כשחושבים על מה שנדרש מאשה בשביל להזדיין בתנוחה מסורתית - אשכרה לתת למישהו להיכנס לתוך הגוף שלה. מדהים שאנחנו מסכימות בכלל. טוב, אולי לא כזה מדהים - להזדיין זה נעים מאד. אבל הסיכון! כמה אמון צריך לתת בבן אדם לפני שנותנים לו ליטרלי להיכנס לתוך הגוף שלי? ואולי זה דומה למידת האמון שצריך בשביל להכניס את איבר המין שלך לתוך פה של אדם אחר. אפילו אצבע אני מהססת להכניס לפה זר. יש שם שיניים! ובכל זאת כמעט כל גבר בעולם שש לתחוב את איברו לכל פה שיזמין אותו, כמעט בלי לחשוב פעמיים. הם עשויים להסס משיקולי מוסר או כדאיות, אבל לא זכור לי שראיתי מישהו מהסס כי הפה הזה שייך לאשה זרה שמי יודע מה הכוונות שלה ומה יקרה לאיבר היקר שלי בפה שלה. מישהו חושב על זה בכלל? אין לי מושג. נשים חושבות על דברים כאלה כל הזמן. אנחנו תמיד צריכות להסתכן בשביל העונג שלנו. וזה עוד בימינו, תחשבו על ימי הביניים - אשה שרוצה להזדיין מסתכנת לא רק בתקיפה מינית אלא גם בגילוי ונידוי חברתי, שלא לדבר על הריון לא רצוי שפעם היה עוד יותר מסוכן ממה שהוא היום. ובכל זאת נשים ניהלו רומנים, חרף הסיכון העצום. מה שאנשים לא יעשו בשביל עונג. זה קצת מקסים. יש רגעים בהם האנושות מקסימה אותי דווקא בכמה שהיא מטופשת. לא, לא מטופשת. איך לומר... בסיסית? יש משהו מאד חמוד באיך שאנחנו מוכנים לעשות הכל בשביל עונג. זה איכשהו מאשר לי שבכולנו יש את הפוטנציאל להיות טובים. להתמקד במה שנעים ולא במה שרע. לסכן את הבריאות והמעמד החברתי ואת החיים עצמם, בשביל עונג. מה זה אומר על דבר, כל דבר, אם אנשים מוכנים לסכן את חייהם בשבילו? נכון מאד - שהם מרגישים שזה הדבר הכי חשוב בחיים. כן, לא סתם חשוב אלא הכי חשוב, או אחד ההכי חשובים - יותר חשוב מהישרדות. מה כבר יכול להיות יותר חשוב מהישרדות? מה יותר חשוב מאשר להישאר בחיים בכל מחיר? אנשים מוכנים למות בשביל מטרות נעלות. זה יפה בעיני, שעונג הוא מטרה נעלה. הרבה אנשים לא אוהבים להודות בזה, אבל אם אנשים מוכנים למות בשביל זה - כנראה שיש בזה משהו משמעותי, משהו שחשוב לעצם קיומנו.
אז התמסרות לעונג זה יפה, וזה טוב, אבל המילה הזאת כבר לא נשמעת לי כמו שנשמעה לי אז, כשכתבתי (בכלוב!) על התמסרות בנימה מאד מאד רומנטית. גם זה התיישן בשבילי - פעם חיבבתי רומנטיקה, כסוגה. היום היא קצת מרתיעה אותי. אני לא גזענית ויש לי כבוד לכל סגנונות הכתיבה, אבל נדמה לי שמלכתחילה מה שאהבתי בה היה הקסם הילדותי, האגדי, הפשוט - שהיום ממרום שנותי כבר קשה לי להנות ממנו. כמו אגדה לילדים - זה נחמד, לפעמים מאד נעים, אני נהנית לצלול לעולם פשוט יותר, אבל זה בבחינת אתנחתא קומית, לא ספרות יפה שתספק אותי בפני עצמה.
היום מצחיק אותי לחשוב על איך שפעם חשבתי על התמסרות. כלומר, הצחיק. היה לי איזה רעיון בראש לפני רבע שעה. אבל מאז שהתחלתי לכתוב אני חושבת על זה ומבינה שזה לא שהכל היה שטויות, פשוט לא מיסגרתי את זה היטב. כתבתי על התמסרות לבן הזוג שלי. אבל מה שבעצם דיברתי עליו היה התמסרות לעונג, או התמסרות לסיטואציה, או לתפקיד. אז בעצם אני עדיין עומדת מאחורי מה שכתבתי בזמנו, רק שהיום אני יותר נחרצת שההתמסרות שלי הייתה לאירוע, לא לאדם הספציפי שהיה איתי שם. כן הייתי צריכה להרגיש כלפיו הרבה אמון והרבה אכפתיות, אז זה מתערבב.
ועכשיו אני חושבת שאולי זה מסביר לי קצת את הנשלטותים שיודעים לשרת שני אדונים - זה תמיד נראה לי מוזר, איך אפשר לתת את אותה סמכות לשני אנשים שונים, איך אפשר להתמסר לשני כיוונים. אבל עכשיו אני חושבת - אולי בזה העניין? מתמסרים לסיטואציה? טוב, מה אני מקשקשת על מה שאני לא מבינה בו אפילו קצת.
נחזור להתעסקות בסמנטיקה. שם אני על קרקע יציבה.
אז מהי התמסרות? כשמתמסרים לאדם, מה זה אומר? שעושים מה שהוא אומר? כן, לפעמים. גם זו דרך.
העניין הוא שאחרי שרואים התמסרות גרנדיוזית, יותר קשה להעריך את הסמלית. נגיד, כשאמא שלי חלתה ואבא שלי טיפל בה 24/7 במשך שלוש שנים רצופות, בלי הפסקות ובלי תלונות - זו רמת התמסרות שנראית לי הרבה יותר גבוהה מאשר להיות מובלת ברצועה ברחוב. זה מגוחך להשוות, מדובר פשוט בז'אנרים שונים, אבל עדיין נשארה לי איזו תחושה שאחרי שראיתי רמה כזאת של מסירות, כל שאר הדברים בחיים כבר נראים לי קטנים ולא חשובים.
כשהחבר החדש שלי, שהיום הוא בעלי, הציב גבול שהוא לא מוכן שאקשור אותו - התבעסתי נורא. קודם כל כי אני רוצה לקשור ואיך אני אמורה להנות מהחיים אם לא נותנים לי. אבל גם - לכל הגבולות שלו היה מכנה משותף - הוא פשוט שונא לאבד שליטה. חשבתי לעצמי, במוח הצעיר והתמים שלי - איך אני ארגיש את ההתמסרות שלך אם אתה לא מסוגל להעביר שליטה.
אחרי בערך שנה ביחד - אני חליתי. לא ציפיתי ממנו לטפל בי ולא ביקשתי. המלצתי לו לעזוב אותי. בכנות הייתי ממליצה את אותו הדבר לכל ידיד שלי. לא היה מובטח שאחלים, כן היה מובטח שזה יקח הרבה זמן, ולא חשבתי שהוא צריך לכלות את ימיו בטיפוס סיזיפי לעבר מטרה אבודה. אבל הוא נשאר. עד היום לא ממש ברור לי מה הוא חשב לעצמו. שאלתי, התשובות שלו לא לגמרי מובנות לי. הן קצרות, לקוניות. קשה לי להבין ככה. הוא החזיק לי את היד בעודי חוצה גיהנום. מאיפה היה לו כח?
אחרי זה, "לא מוכן להיקשר בשבילי" כבר נשמע מגוחך. אני עדיין רוצה לקשור אותו, מעצם זה שאני נמשכת אליו, אני תמיד אפנטז על איך שהוא ייראה עם חבלים מהודקים סביב הגוף שלו, אבל הרעיון התרוקן ממשמעות - אני כבר לא צריכה לראות את זה בשביל לקבל איזה אישור לזה שאין גבולות בינינו. הוא לא מוכן שאקשור אותו בשביל העונג, כי זה לא עונג בשבילו, אבל האם הוא מוכן לעשות דברים שלא נעימים לו ואף קשים לו ואף כאלה שגורמים סבל, בשביל שלי יהיה טוב? אני כבר יודעת שכן.
ואחרי שמקבלים הוכחות בשטח, האקט הסמלי הופך לחסר משמעות והצורך להשתמש בו כהוכחה מתחיל להרגיש ילדותי או ריק.
אז מהי התמסרות?
לא יודעת, אין לי חשק לפתוח מילון כרגע ואין לי חשק לצאת מפה עם הגדרה. יש התמסרות לחוויה, יש התמסרות לאדם, יש התמסרות לרעיון. יש כל מיני. אפשר לדבר עליה בכל מיני הקשרים. בהקשר של בדס"מ אפשר לעשות מטעמים מהמילה הזו.
אני רוצה להרגיש שבעלי כולו שלי ושמותר לי הכל ושהוא מוכן לעשות הכל בשבילי. כשהיינו בני עשרים וחמש אולי הייתי צריכה את הכאב שלו בשביל להרגיש ככה. ועכשיו זה מצחיק. הוא מוכן לתת את פת הלחם האחרונה, ואני מדברת על קצת כאב? כאב זה כלום.
אני כבר לא רוצה הוכחות. כבר לא צריכה שיוכיח לי שום דבר, כבר לא צריכה שיעשה משהו להגדיל את האמון שלי בו וכבר לא צריכה שיראה לי כמה רחוק הוא מוכן ללכת.
אז מה נשאר לי לרצות ממנו?
עונג.
אחרי שמנקים את כל הרעש, זה מה שנשאר, לא?
עונג. זה כל מה שאני רוצה ממנו. החיים עצמם.
תהיה העונג שלי.
וכל השאר לא משנה בכלל. נעבור יחד, יבוא מה שיבוא, אנחנו כבר לא מקווים לזה וכבר לא מאמינים בזה אלא פשוט יודעים. ואחרי שמנקים את כל הרעש, כל מה שנשאר בחיים האלה הוא העונג הפשוט, האהוב, הרגיל, הזול.
כל מה שיש זה להיות טובים זה לזה, וכל השאר זה רעש.
היי, תראו כמה כתבתי בלי להזכיר את המלחמה.
רגע אחרי שכתבתי את המשפט האחרון, המשכתי לעוד שלוש פסקאות על המלחמה. מחקתי אותן. כלומר, העברתי לטיוטה אחרת. אני לא רוצה שזה יהיה פוסט על מלחמה. קשה לי לעצור בעצמי, כי הכל בעצם עוסק בזה, היא מתחת לפני השטח בכל שורה, יש רווחים בהם אפשר לראות אותה מבצבצת. הכל איכשהו מתחבר.
אבל אני באמת רוצה לסיים במשהו שלא קשור למלחמה. לא יודעת אם יכולה. אז הנה מה שיש לי: תהיו טובים זה לזה. זה כל מה שיש לנו. אחרי שמתפוגגים הסמלים, והאידאות הלא-מושגות, והרעיונות השאפתניים - מה כבר נשאר? אנשים מוסרים את נפשותיהם על רעיונות. תמיד. זה יקרה כך או אחרת, אם נרצה ואם לא, אם ננסה לעצור את זה ואם לא. אז לפחות שהרעיון יהיה כזה ששווה למות בשבילו. או לפחות להתאמץ. היי, דבר ששווה למות למענו - בוודאי ששווה להתאמץ למענו.
זוכרים שהיו חתימות בכלוב? שלי הייתה - Be excellent to each other.
אני אשכרה מאמינה בזה. ואני מאמינה בזיונים. באמת מאמינה שזיונים הם הפתרון. לא יודעת להגדיר את הבעיה, ובכל זאת מאמינה שזיונים הם הפתרון.
גם זה רעיון שאפשר להתמסר אליו.
ולטובת הקורא התמים שהגיע עד כאן וכל הדבר הזה כבד לו ומעוניין בסיומת קלילה יותר, להלן קישורים ליוטוב. ולמקרה שזה לא מובן מאליו - זוט עני. אני הקורא הזה.
*הקטע הרלוונטי הוא בין 1:40-2:20, ושמתי קישור שאמור לקחת אותך ישר ל-1:40, אבל בכלוב זה לא עובד משום מה.
