אזהרת תוכן - זה לא פוסט על בדס"מ :)
ביקרתי היום במשרד ממשלתי בשביל להגיש איזה טופס. אפשר להגיש גם באינטרנט, אבל היו לי שאלות אז באתי. נדלג על תיאורי הבלאגן שכולם בטח כבר מכירים והמעבר מנציג לנציג ונגיע לתחנה האחרונה - דלפק המודיעין, צמוד לכניסה, עוד לפני הבידוק הבטחוני. לכתחילה לא ניגשתי אליו כי היה לי תור לפגישה במשרד. בדרך אליו עוד נאלצתי להסתובב במסדרונות ולעבור מחדר לחדר - האווירה מנומנמת והעובדים מתנועעים באיטיות, כאילו שאין להם במה למלא את היום.
מפה לשם זאת שהתור אליה לא יודעת לעזור לי ושולחת אותי למודיעין. ושם אני מוצאת אשה חדה, זריזה, אכפתית, בקיאה, אדיבה, שנותנת שירות בו זמנית לשלושה אנשים שונים ולכל אחד מהם בסבלנות וביעילות. האיש שעומד לפני בתור מתאר איזו בעיה שיש לו עם אישור הנכות שלו - הוא מגמגם, תוקע "כן" ו"לא" במקומות לא מתאימים, קוטע את עצמו ואומר דברים סותרים, לא הצלחתי להבין מה הוא רוצה בכלל אבל היא עונה לו כאילו שהסביר את עצמו היטב, מבינה מהר במה מדובר ומסבירה לו בנועם מה לעשות הלאה.
גם לי היא עוזרת מהר והיטב.
בסוף האינטרקציה אני מודה לה ושואלת לשמה, ואומרת לה שהיא מאד עזרה לי ושאני מעריכה את זה ושנהניתי מחוויית התקשורת איתה בפער גדול מכל גורם אחר במשרד. נראה שהיא לא מעריכה את זה ולא מוחמאת. הבעת הפנים שלה אומרת "כן, אומרים לי את זה הרבה" ופתאום נראית עייפה.
אני חושבת על המסדרון השקט בקומה מעל, על האיפור המקצועי של מי שקיבלה אותי באחד החדרים, על הבוטוקס שבשפתיים שלה (או הבעיה הרפואית שלה, קשה לומר), על השיחה הפרטית שהיא ניהלה בנחת בטלפון בזמן שאני יושבת בכיסא מולה, על מכונת התורים שלא תקינה כבר זמן מה ובכל זאת האנשים במשרדים ממשיכים לדרוש מהמבקרים לגשת אליה, על האיש שנתן לכולנו באקראי פתקים עם מספרים מבלי להתעניין בזהותנו או במועד התור שלנו, והשקט, השקט המוזר, ההיעדר של הזמזום הנעים והרך שיש במשרדים בשעות העבודה, הצליל הלא-מוגדר של הרבה אנשים העוסקים בענייניהם במרחב משותף. אני מכירה את הזמזום הזה, אני אוהבת אותו. הוא לא היה שם היום. הוא היה בדלפק המודיעין, עולה מהאנשים שעומדים לצד הדלפק וממלאים טפסים, יד אחת על העט ויד שניה אוחזת בילד המשועמם. אין שם כיסאות, כמובן.
אני חושבת על א' מהמודיעין ותוהה אם אולי היא היחידה בכל הבניין שבאמת עובדת, וחושבת שגם היא בטח מרגישה ככה, ואולי חושבת לעצמה - כמו בשיר ההוא - אתם קוראים לי אלופה, אני רק מנסה לעבוד. במקום מחמאות, תביאו לי איזו עוזרת. או לפחות עמדת עבודה שיושבים בה.
אני נזכרת בקריקטורה ישנה, איור של אתר עבודה כלשהו - מכרה, עבודות ביוב, תיקון כביש, משהו כזה. בלב הציור נמצא פועל אחד שמבצע בפועל את העבודה, וסביבו עומדת חבורה גדולה של "מנהלים" שנותנים הוראות ולוקחים קרדיט.
לא תכננתי להכניס לפוסט הזה עוד נושאים. רציתי לכתוב רק על המבט העייף שלה, על התסכול שבטח עוררתי בה עם המחמאה המעליבה שלי. אך עכשיו בעודי כותבת אני נזכרת באיזה שיר שקראתי אתמול, על החייל הפשוט שעושה הכל בזמן שמי שהחליט לשלוח אותו יושב לו במשרד הממוזג שלו ומקבל החלטות ששולחות אנשים ישרים למוות או עבודה. זה בכל מקום, אה? יש אנשים ישרים שעושים מה שצריך, ויש מנהיגים מושחתים שדואגים לעצמם, ולפעמים, לפעמים, מתמזל מזלנו ונמצא יחיד סגולה שמוכן להיות גם אדם ישר ופשוט וגם מנהיג - לזה פיללנו, לזה ייחלנו, בשביל זה ייסדנו דמוקרטיה, זו הייתה התוכנית.
אולי גם למלוכה הייתה תוכנית. יש כל מיני נרטיבים שאפשר להצמיד לשלטון מלוכני. אחד הנרטיבים גורס שמשפחת המלוכה מקדישה את עצמה לשליחות. האנשים האלה לא חופשיים ולא צריכים להרגיש חופשיים, הם משרתי העם, הם אחראים לשלומו, התפקיד נכפה עליהם ומצופה מהם לקבל את גורלם בהכנעה. המלך נולד להיות מלך, ומילדות מחנכים אותו בהתאם. הוא עובר חפיפה ארוכה אצל אביו וכל ימיו מוקדשים לעבודה עצמית שתהפוך אותו לראוי לתפקידו. מה שעובר מאב לבן משתמר יותר טוב מכל ידע אקדמי. מה שאבות מנחילים לבנים נשאר עמוק בתוכם. אם האבות מנחילים יושר ואחריות, כך גם הבנים, וכך יש לנו שושלת מלוכה שמשמרת את הערכים שמטיבים עם העם. סבבה? לא סבבה כי המציאות לא בדיוק עובדת ככה. יש הרבה פגמים בשיטה - נראה לי מיותר לפרט, כולנו מכירים את בעיית הרצח ובעיית הכישורים המולדים וכל זה, קיצר ברור שלא כל מלך הוא מלך מוצלח, והאם אפשרי להזיז מלך מתפקידו שלא באמצעות רצח? לא יודעת. וגם ידוע שהכח משחית, ואחרי חיים שלמים שבהם כולם עושים כל מה שאתה אומר ומפחדים לומר לך כשאתה טועה, קשה לשמור על פרופורציות ושכל ישר. טוב, מה נכנסתי לזה עכשיו? כולם יודעים על החסרונות הרבים של שלטון מלוכני, לומדים על זה בבית הספר. אבל באידאה, בתיאוריה, בפנטזיה - יש משהו מאד מושך במחשבה על מנהיג שעובר הכשרה של שנים וחינוך לאלטרואיזם לפני שהוא נכנס לתפקיד.
מה שקורה במציאות זה פשוט שאנשים מרמים. או לא מבינים. או מעדיפים אינטרס פרטי על ציבורי. זה פשוט קורה, כמו מעצמו. זה קרה לרומנובים ואז גם לבולשביקים שהרגו אותם. זה קרה לקומוניסטים וזה קרה לקפיטליסטים. "חוות החיות" מסביר את זה יפה - מתחילים בכוונות טובות ומסיימים בחזירות. אולי זה לא משנה באיזו שיטה הולכים - אם יש מנהל טוב אז יהיה טוב ואם יש מנהל גרוע אז יהיה גרוע.
וא' מהמודיעין היא בוקסר הסוס, שעושה כמיטב יכלתו, אבל מה הוא כבר יכול לבד.
בכל פעם שאני אומרת "מה הוא כבר יכול לבד" אני נזכרת בשיר האהוב מבית אבא ואמא, של המשורר האהוב עלי ועל אבא ועל סבתא, בכל פעם שאני חושבת על השורה הזאת אני מדקלמת את כל השיר, בקול רם אם אני בחברת דוברי רוסית ובלב אם לא. וכשאבא שלי ואני כואבים את הגעגועים לאמא אנחנו מדקלמים אותו ביחד ולכמה רגעים מרגישים קצת פחות לבד. ומדברים על כמה שאקודז'ווה מדהים ומתענגים על התחושה שמישהו בעולם הזה מבין אותנו. כמה שזה נוגע ללב, כשמשורר מצליח במילים בודדות להקיף את העולם.
Настоящих людей так немного
Все вы врете, что век их настал
Подсчитайте и честно и строго
Сколько будет на каждый квартал
Настоящих людей очень мало
На планету - совсем ерунда
А на Россию одна моя мама
Только что она может одна?
אנשים אמיתיים אינם רבים
מה זה תשקרו, שהחל עידנם
סיפרו נא, בכנות וקפדנות
כמה יהיו לכל דונם
אנשים אמיתיים הם מעטים מאד
לתבל כולה קומץ בלבד
על כל רוסיה - רק אמא שלי
אבל מה היא כבר יכולה לבד?
ואז בחדשות שוב אומרים שהותר לפרסום.