לרגל המצב, זה בהמשך לפעם הקודמת בה כתבתי על פיגועים באוטובוסים.
סתם, לא.
רפרפתי קצת לראות מה כתבתי לאחרונה ושמתי לב שבאמצע ספטמבר כתבתי פוסט בשם "על הטרור", ואני חייבת לומר לכם, כשקוראים אותו היום זה נותן וייב אחר.
היום בכלל לא רציתי לכתוב על פיגועים.
היום נסעתי באוטובוס לראשונה מזה כמה חודשים, ושכחתי כמה אני אוהבת מקומות ציבוריים.
באחד המושבים הקדמיים ישבו שני גברים ומאחוריהם אשה. בזמן שעליתי היא בדיוק נתנה צ'פחה לכל אחד מהם. הם כעסו וקיללו. היא צעקה בחזרה. התקדמתי לאחורי האוטובוס, היה שם מקום פנוי ליד אשה נחמדה. בדרך כלל אני מעדיפה להתיישב ליד אשה נחמדה ולא במושב הזוגי הפנוי, כי תכף יעלו לאוטובוס עוד אנשים ואחד מהם יהיה בחור רחב וגבוה שנוהג לשבת בפישוק רגליים, והוא יבחר להתיישב דווקא לידי.
אז שלא יהיה לו צפוף ולא נעים, השארתי את המושב הזוגי פנוי.
אז השלישיה מהמושב הקדמי שקועה בשיחה והאשה מתחילה לצעוק, אני לא אצטט אותה אבל אם אתם יודעים קצת רוסית תוכלו לדמיין את שטף המלל הכי מטונף שניתן להעלות על הדעת, משהו אסלי כזה, עמוק, מהפעמים האלה שבן אדם מצליח להוציא שלושה משפטים שלמים לפני שיוצאות גם מילים שמופיעות במילון.
אני הייתי שקועה בספר, שמעתי קללות בקול נשי ואת המשפט "תעיף את היד שלך" אז הרמתי את הראש וראיתי שזאת החברה שלנו שצועקת על הבחור שיושב מלפניה באוטובוס, כלומר היד שלו לא עליה ולא יכולה להיות, וסביבם יושבים אנשים שבקושי הרימו עין אחת מהטלפון, והיא ממשיכה לצעוק, בשלב זה כבר נראה שהיא לא צועקת על אדם ספציפי אלא פשוט נורא רוצה לקלל בקול רם באוטובוס.
אפשר להבין אותה. אל תגידו לי שאף פעם לא שאלתם את עצמכם איך זה יהיה אם אצרח בקולי קולות בעודי יושבת באוטובוס. ובכן, כמו הרבה פנטזיות - אני שמחה שראיתי מישהו אחר מממש אותה וכך הבנתי שבעצם אני לא רוצה לחוות את זה בעצמי.
אנשים בקושי הרימו גבה, נשבעת לכם.
ואז היא הופיעה.
לפניה עלה מבקר כרטיסים והיא נאלצה לעמוד מאחוריו עם מבט מיואש בעודו מתקדם לאיטו וחוסם את המעבר לכיסאות הפנויים. היו לה אוזניות אלחוטיות, אני שונאת את המכשיר הזה, זה תמיד נראה לי כאילו שיצאת מהבית עם כוונה מוצהרת ונחרצת לא לדבר עם אף אחד בדרך. היה לה שיער סגול וחולצה של בלאק סאבאת', היא כל כך צעירה, מעניין אם היא באמת אוהדת את הלהקה או שזו חולצה מפוקס.
הפנים שלה יפים כמו חלום.
היא יושבת לידי ואני לא שומעת בדיוק מה יש לה באוזניות אבל זה נשמע כבד אז אולי החולצה אמיתית. לך תדע. כל התלבושת שלה מגוחכת, המון פריטים אחד על השני, כולל מכנסיים ארוכים שקופלו עד אמצע השוק וגרביים ארוכים עם סנדלים. אני מתה על זה. הפנים שלה יוצאים מתוך ערימת הסמרטוטים הזאת כמו פרח שמבצבץ מתוך שברי בטון. השפתיים שלה מזכירות בובת חרסינה יקרה לאספנים.
בעולם אחר הייתי מנסה להתחיל איתה. אף פעם לא התחלתי עם אשה. אין לי מושג איך עושים את זה. אני גם לא אמורה לעשות את זה, אני אמורה להיות סטרייטית, ויותר חשוב - מונוגמית בזוגיות.
בסדר, זה לא שיקרה פה משהו אבל אני רוצה לדבר איתה רק בשביל שיהיה לי תירוץ לבהות בפנים האלה. לא אמרתי כלום. מה קרה לך יולי, את הרי מדברת עם כל אחד.
היא יורדת אחרי שלוש תחנות ואני מרגישה כמו קלישאה של נער מתבגר.
השלישיה העליזה ממקודם יורדת בתחנה הבאה, התחנה הראשונה של אלנבי. אחד מהם מיד מבקש סיגריה מהומלס. אני יודעת כי הוא עושה את זה בפנטומימה. ההומלס נותן לו. הם נראים מיודדים. האשה כבר משוחחת עם אדם בחליפה. הוא מוציא ארנק. האוטובוס מתקדם.
האוטובוס מתקדם!
באיזה פוסט פוליטי שמסתובב בפייסבוק, כתוב - אם אתה יושב באוטובוס והנהג שיכור והאוטובוס סוטה מהכביש ומתדרדר לאיטו אל התהום, באיזה שלב אתה מחליט שהגיע הזמן להחליף את הנהג?
ובכן, זה לא פוסט פוליטי (כלומר, לא יותר מהרגיל) אז כרגע לא אצהיר על מה שלדעתי הוא התשובה הנכונה לשאלה הזאת, מה שחשוב עכשיו זה שנסעתי באוטובוס, והוא לא התפוצץ, וברדיו היה שיר של איפה הילד, ועכשיו אני הולכת לאיטי על רחוב אלנבי, ולא חם פה בכלל, פאקינג אלנבי, ועדיין מגרדות לי העיניים מלבכות כל ערב מול החדשות, אבל האוטובוס היה מלא ועל המדרכה אין זבל כמעט והרמזורים פה לא מקולקלים ושלט הפרסומת הקרוב אלי עוסק בסרט קולנוע חדש ואין בו אף מילה שלא עוסקת בסרט הקולנוע.
ולרגע אחד זה מרגיש כמו פעם, ונדמה לי שאפשר לנשום.