אם קוראים בלוג בכלוב מספיק זמן, כך או אחרת מגיעים לטראומה. הורים גרועים, או לא קיימים, או הורים סבירים שעשו טעות אחת פטאלית בתזמון מדהים, או מערכת יחסים מתעללת, תקיפה מינית, מורים חסרי לב, ילדים קשוחים; כך או אחרת אם קוראים מספיק אחורה, מגיעים לכאב. בוודאות.
אתם חושבים שזה בגלל הבדס"מ? אני לא. הרעיון שאנשים מגיעים לפה מתוך טראומה נשמע לי קצת מגוחך, למען האמת. ברור שיש גם כאלה, יש הכל, אבל בואו נשמור על פרופורציות.
אני חושבת שזה בגלל החשיפה. אנשים פה כותבים מאד פתוח וחשוף, לפעמים. פותחים את הלב. זה כן בגלל הבדס"מ, אולי. כולנו פה סוטים, לכולנו יש איזה משהו בחיים שאנשים לא מבינים, זה יוצר שותפות גורל. ויחד עם האנונימיות, נוצר פה מקום טוב לחשוף את הקרביים. פיסות נשמה למסירה. אחרי שאת מספרת על הפנטזיות המלוכלכות שלך, אחרי שאת מספרת על חיי המין שלך, מספרת לפרטי פרטים מה היה בסשן זוגי אינטימי, מראה תמונות עירום, מה זה כבר לספר שאמא הייתה קרירה? סתם, לא יודעת, נראה לי שלספר על אמא יותר קשה. יותר אינטימי מתמונה של כוס. כן? לא? לא יודעת. לי מן הסתם יותר קל לדבר מאשר לשים תמונה של כוס, זה לא דבר שיקרה פה אי פעם, אבל על אמא שלי לא קשה לדבר. אשה נחמדה מאד.
על ההוא מאז, לעומת זאת, לא הצלחתי לכתוב מעולם. מילה פה מילה שם, אבל כמה שניסיתי לכתוב בצורה מסודרת וברורה מה בדיוק קרה שם - כל כישורי ההבעה שלי קופצים מהחלון ואני נשארת עם בליל מילים מבעס ומשעמם.
מה שאני מנסה לומר זה שבכלוב רואים את זה, כי השמות בדויים והתכנים בוטים ואפשר לדבר פה על דברים כואבים מבלי שאף אחד יחשוב שזה לא מתאים עכשיו ומה נפלת עלינו עם זה. מותר פה להיות עצובים, מותר לסבול מטראומה, מותר להיות חסרי בטחון ומבולבלים ומותר לחשוב עם הזין ומותר להיות עצמנו, עצמנו המלוכלכך והמתוסבך והלא רגוע. אז בכלוב רואים. אבל זה לא אומר שהכלוב מיוחד. זה פשוט מקום עם הרבה בלוגים מאד כנים. לא נראה לי שיש בעולם הרבה אנשים בלי בוידעם. פשוט לא כולם מזמינים אותנו פנימה.
