לפעמים אני כל כך אוהבת את אחותי.
רוב הזמן מתחשק לי לנעול אותה בקופסה קטנה, שלא איאלץ לשמוע אותה ואת היבבות הצדקניות שלה.
אבל יש את הפעמים האלה, בהן היא הופכת עולמות בשביל מי שהיא אוהבת, בלי לחשוב על מה שנוח בשבילה. הפעמים האלה שבהן אני נוכחת, שלא רק מכל העולם היא דורשת לתת את הדין על הפרטים הקטנים ביותר, אלא גם, ובעיקר, מעצמה.
כשהייתי קטנה, קינאתי בה, והיה לי עצוב לא להיות כמוה. אחר כך כעסתי עליה, על כל מה שהיא. אחר כך שמחתי שאני לא כמוה. אחר כך כעסתי עליה על שאינה לומדת להיות קצת כמוני. אחר כך סלחתי לה על זה.
עכשיו, אני כבר לא מרגישה כלפיה את המערבולת המטונפת הזאת. אני פשוט אוהבת אותה, על כל מה שהיא.
רוב הזמן מתחשק לי לנעול אותה בקופסה קטנה, שלא איאלץ לשמוע אותה ואת היבבות הצדקניות שלה.
אבל יש את הפעמים האלה, שהיא הכי היא – הכי מדהימה בעולם. ואני רותחת מכעס, אבל לא יכולה שלא לסלוח לה על הכל, עד הפרטים הקטנים ביותר. למרות שהיא לא סולחת לי על מעידותי, אלא דורשת לתת את הדין. ואולי בגלל.
לפני 17 שנים. יום חמישי, 31 ביולי 2008 בשעה 16:26