אני קוראת פה בבלוגים ובמגזין, ויש איזה דבר שחוזר על עצמו, שקצת מפחיד אותי. אני מניחה שמי שאומר את זה, לא ממש מתכוון ברצינות. או רוצה להניח. אבל עצם המחשבה על זה מפחידה אותי.
כל העניין של מילת בטחון.
נגיד שיש איזה בחור. נגיד שקוראים לו מומו. נגיד שלי ולמומו נורא נחמד כשהוא אומר לי שהוא הולך לדפוק אותי עכשיו ואף אחד לא שואל אותי אם אני רוצה, ואני אומרת לו שלא יעיז, והוא זורק אותי על המיטה וקורע ממני את הבגדים, ואני צועקת לא לא לא, ואפילו מעלה איזה דמעה בעין בשביל האמינות, והוא מתעלם ממני וקושר אותי שלא אוכל לברוח ממנו, ואני צועקת שאני לא רוצה ושכואב לי ובבקשה אני מתחננת תעזוב אותי. נגיד, רק לצרכי הניסוי המחשבתי, שזה מה שעושה לנו את זה.
ונגיד, שפתאום אני מרגישה שהחבל לוחץ לי קצת יותר מידי וקצת נרדמת לי היד, או אולי זה הסיבוב השלישי שלנו ואני צריכה הפסקה, ואולי סתם לא בא לי להזדיין איתו, שגם זה עדיין מותר לי, בפעם האחרונה שבדקתי. איך מומו ידע, כשאני צועקת עליו שיפסיק ושכואב לי ושאני לא רוצה ושישחרר אותי ושאני לא יכולה יותר ושאני לא מסכימה ולא ולא ולא ולא, אם אני מתכוונת באמת או שאני מראה לו כמה שקדתי על לימודי בבית צבי? אם החוק אומר שלא זה לא, וחלק מהכיף שלנו זה שאני אגיד לו לא והוא לא יקשיב, מה נעשה כשאני ארצה באמת לסרב?
אהה. מוחות גדולים הגו את הפתרון - מילת בטחון. מאז שאימצנו את הצעצוע החדש והנפלא הזה - הכל הרבה יותר קל: אם אני אומרת "לא", סימן שאני מתכוונת "כן מותק, תמשיך ככה, מתה עליך", ואם אני אומרת "בננות", סימן שהגיע הזמן להפסיק וללכת לישון (או למיון). כבר אין את הקטע המביך הזה שבו הוא עוצר ומסתכל לי בעיניים ושואל "לא לא, או לא כן?". פשוט נהדר.
ואז אני קוראת פה את הסיפורים האלה, על איך שכל מיני אנשים מתאפקים וסופגים ולא אומרים. על דומים שאומרים שהם יתאכזבו לשמוע מילת בטחון. אלה רק סיפורים, אני אומרת לעצמי. אבל זה גורם לי לחשוב על זה, והמחשבות האלה מפחידות אותי. המחשבה על סצנה כזאת, שבה מילת בטחון היא לא משהו לגיטימי, אלא מוצא אחרון שעדיף לסבול הכל ורק לא להשתמש בו, כי שימוש במילת בטחון מעיד על כך שקרה משהו באמת נורא.
כן, זה כנראה רק סיפור. אבל מה, יש אנשים שככה זה בשבילם? שלא מסוגלים להגיד "לא"? לי נראה, שהסימן הראשון לכך שמשהו לא בסדר, הוא שזה מפסיק להיות כיף. מה, לא לגיטימי לומר למי שמסשן אותך "זה לא כיף לי יותר, אני רוצה להפסיק"?
וואלה, אם סאב שלי יחשוב לרגע אחד להתאפק ולא להשתמש במילת בטחון למרות שרע לו ממש, זה יהיה היום שבו אני אזרוק אותו. למה שאני ארצה להיות עם מישהו שלא לוקח אחריות על הגוף והנפש שלו? יש גבול לכל תעלול.
(וכל המחשבות האלה על קשירות ועל צעקות מחאה, גורמות לי להתגעגע למומו המסויים שלי. מזל שלנו אין בעיות כאלה. הוא מכריח אותי לעשות רק את מה שאני רוצה. חמוד שכמוהו).
לפני 16 שנים. 2 באוגוסט 2008 בשעה 13:24
