מלחמה בחוץ ומלחמה בפנים.
בשבעה באוקטובר התנפצה לה לרסיסים תחושת המוגנות. התחושה הנעימה הזאת שכולנו מרגישים כשאנחנו נרדמים בלילה - התחושה שהבוקר יגיע והשמש תזרח ואנחנו נתעורר והעולם יהיה פחות או יותר כפי שהשארנו אותו אמש. שדברים שראינו רק בסרטים - לא הולכים לקרות לנו. התחושה שהעולם פחות או יותר מובן לי ושאני עושה את הפעולות הבסיסיות שנועדו למנוע ממני וממשפחתי הקרובה מוות מפתיע בייסורים. שמותר לישון. לא חייבים כל הזמן לעמוד על המשמר. אפשר לישון, אפשר לחלום, אפשר לחוות אורגזמה.
התפוצצה.
האכזבה העמוקה מכל האנשים שידעתי לא לצפות מהם להרבה ובכל זאת ציפיתי למשהו, האכזבה כואבת, מתישה, מייאשת.
ותחושת המוגנות התפוצצה גם בפנים. כי השמיים נפלו וכל מה שהיה מובן מאליו כבר לא מובן מאליו. הרגשתי שיש לי עוגנים בחיים, אנשים שאני יכולה לסמוך עליהם, אבל לך תדע. זה שאני חושבת ומרגישה דברים לא אומר שזה משקף את המציאות. לפעמים את מרגישה שהחיים שלך די בסדר ואז פתאום בום, הפתעה, הכל רקוב.
החיים שלי לא רקובים. אני אומרת את זה לטובת מי שזה הפוסט הראשון שלי שהוא קורא ועשוי להרגיש צורך לשלוח לי בפרטי "האם את בזוגיות מתעללת". אני לא, תודה. בכל פעם שאני כותבת פה משהו שקשור לתחושות שליליות כלשהן, מגיעה הודעה לפרטי מקורא מודאג שחשוב לו לומר לי שהוא פה בשבילי. אז לקורא הזה, שטוב הלב והנדיבות נשפכים ממנו ללא הכרה, חשוב לי להרגיע ולומר - אל תדאג ידידי, החיים שלי לא רקובים ולא מרקיבים ואין פה חומר לציידי נבלות.
אבל התחושה הזאת, של שבר. אמיתות בסיסיות התגלו כאשליות. עוגנים התגלו כעלה נידף. הבטחות התגלו כשקרים.
זה מטלטל את כולי. ומשפיע במקומות פרטיים לגמרי.
אני לא מקשיבה לראיונות עם משפחות חטופים, ולא קוראת פוסטים שמתארים את הזוועות, ולא צופה בסרטונים כלשהם, בכלל. שולחים לי הודעה, אני רואה שזה קובץ וידאו, פשוט לא פותחת. לא כי אסקפיזם. לא כי אני מנסה לחשוב על דברים אחרים. להיפך - אני חושבת עליהם כל הזמן. אז אני לא צריכה גם סרטון. זה כבר חי בתוכי. אני חושבת על הפרמדיקית ההיא, שהתיאור שלה הולך איתי כל הזמן, מערער אותי, פוגע לי בשיווי המשקל. היא זאת שאת הסיפור שלה קראתי בשלמותו וזה גם הסיפור הראשון שקראתי, אז הרבה מפרטיו אני זוכרת היטב. קראתי גם אחרים ועצרתי כשהבנתי מה מתרחש. כשהבנתי שכל שורה שאני קוראת נכנסת לתוכי ונשארת בתוכי כמו סכין שנשאר תקוע בתוך פצע. ואני אומרת לעצמי - חובש פצוע רק מפריע.
למי זה יעזור אם אבכה ללא הפסקה מידי יום? למי זה יעזור אם לא אעבוד ולא ארוויח כסף ולא אקדם את מטרות הארגון? מי ירוויח מזה שחברות שלי לא יקבלו אוזן קשבת למצוקה שלהן? מי יהנה מהסבל שלי? מי יהיה מוגן יותר, שלם יותר, בריא יותר, מזה שאני אהיה מוגנת פחות?
אז אני לא קוראת ולא צופה. מתעדכנת מבעלי, שצופה בחדשות בכל הערוצים במקביל והרבה פעמים ביום, ואני תוהה מה קורה לנפש שלו כתוצאה מזה. הנפש שלו פחות רכה משלי, זה ידוע. מאד קשוחה, למעשה. כל כך קשוחה שלפעמים זה מטריף אותי. היא עומדת בדברים ששלי לא עומדת בהם. ידוע. אבל גם לנפש קשוחה יש את הגבול שלה, לא? כמה התעללות יכולה לספוג נפש קשוחה לפני שהיא מתפרקת? וכשהיא מתפרקת, איך זה נראה? כשאני מתפרקת רואים בכי וצרחות. אבן שנשחקת לאט לאט, מתי נדע שהגיע הזמן לסגור את המים?
השמיים נפלו. האמון נשבר. איכשהו לא רק במנהיגים אלא בעולם כולו. העולם כולו הוא לא מה שחשבתי. התגובות בעולם, גם את זה אני מנסה לא לראות ולא לשמוע. אני יודעת שזה שם, אני לא זקוקה להוכחות. כל כך מעט היגיון יש בעולם הזה, וכל כך אני אוהבת היגיון וכל כך מחפשת אותו בכל מקום וכל כך מתאכזבת ועצובה כשלא מוצאת.
מחבלים במחצ'קלה חיפשו לעצמם יהודים להרוג. הם לא מצאו - המטוס היה מלא בדגסטנים. הרגו בכל זאת.
למה?
כלומר, מלכתחילה לא לגמרי ברור לי למה שמישהו ירצה בכלל להרוג יהודים, גם אם הוא ממש שונא אותם (עוד דבר שאני לא מבינה, איך אפשר לשנוא אנשים על המוצא שלהם ולא על המעשים האינדיווידואלים שלהם, אבל נשים את זה בצד רגע), אני אישית שונאת כמה אנשים, לא הרבה אבל יש כמה, ואפילו יש ביניהם כאלה שאשמח אם ימותו, ואין לי שום רצון להרוג אותם בעצמי, אף לא שמץ קטנטן של רצון. אז קשה לי להזדהות, כמו שאתם מבינים. אבל גם אם אני לא מבינה לעומק את המנגנון הנפשי שגורם לאנשים לרצות להרוג אנשים בשביל הכיף, אני יכולה להבין עם השכל מהי שנאה עיוורת. אבל למה בשם שנאה עיוורת ליהודים, דגסטנים רוצחים דגסטנים - את זה אפילו עם השכל קשה להבין.
הצחקתי את עצמי עכשיו. "עם השכל קשה להבין". כאילו שמשהו מכל מה שקרה בשבועות האחרונים אפשר בכלל להבין.
סתם, אפשר. עם השכל הכל אפשר. אבל זו מחשבה מצחיקה כרגע. כי הכל כל כך לא מובן, כל כך מפתיע, ואיכשהו בו זמנית לא מפתיע, הגוף מתמלא בתחושות של הפתעה מוחלטת והשכל אומר "לא יתכן" ובמקביל אותו השכל עצמו אומר "ידעתי, ידעתי שזה יקרה".
והתחושות האלה נשארות בגוף. הן הולכות איתי למיטה בלילה, ולמקלחת, ולארוחה משפחתית. הן מתמקמות בעיקר בגרון, בריאות, בגב התחתון, בכפות הרגליים. אבל בכל איבר אפשר לראות רסיסים שלהן. הן זורמות עם הדם, מגיעות לכל פינה. הן איתי כשאני מקפיצה ירקות והן איתי כשאני בפגישת עבודה. והן מתעבות ומגיעות לעור, והן כמו מכסות הכל במעין ערפל, אני מנסה לחייך לאנשים שצריכים חיוך ואני מנסה לעשות את הדברים שצריכים להיעשות, ובכל רגע, כמו כלב חרדתי שנצמד לבעלים והולך אחריו לשירותים, הגוש הזה בגרון לוחש לי ישר לתוך האוזן - אין הגנה, אין הגנה, אין הגנה. כל מה שאת סומכת עליו הוא הולוגרמה, כל מה שנדמה לך שהוא זכות טבעית הוא בעצם מתנה זמנית. אין הגנה, אין הגנה.
הלחישה הופכת למעין מסך ביני לבין העולם, מזכירה לי כל הזמן, בכל רגע ובכל מקום - אין הגנה, אין הגנה, רק הפרדה, רק נפרדות. אין הגנה, את לגמרי לבד.
