אני לא באמת מתחלפת.
אני הכל ביחד. בו זמנית.
כי זה נורא מטעה, להגיד "מתחלפת". כאילו יש שני תפקידים בעולם, ואני פעם האחד ופעם האחר. אבל זה הרי לא נכון בכלל. לפעמים אני קושרת ופוקדת ועונשת. לפעמים אני מרכינה ראש ומתמסרת. עד כאן על פי הספר.
אבל אמרו לי, אשפי גדרות והגדרות כה בטוחים בעצמם שלי, כשאני נותנת פקודה לקשור אותי, מה אני אז? כשאני מכה בגלל שזה מה שהוא רוצה ואני כל כולי מרוכזת רק בלר?צות אותו, מה אני אז?
**
ולא באמת יש גבולות. יש רק את מה שעדיין לא, וכל השאר הוא תחום אפור ואינסופי של נסיבות.
אם קוראים פה קצת, אפשר לחשוב שכולם קראו איזה תפריט של מסעדה, כולם באותה המסעדה, וכל אחד בחר לו מהתפריט הזה את מה שנראה לו טעים.
אפשר לחשוב שאף אחד לא ממציא לעצמו את מה שטעים לו במטבח הפרטי שלו.
כנראה שכמו בכל מקום, גם פה בכלוב, האנשים הקטנים והשפויים הם לא אלו שמושכים את תשומת הלב. ואולי זו רק אני שקטנונית, אני שאוהבת לנתח כל דבר. זה באמת אחד הדברים שאני הכי הכי אוהבת לעשות.
מי אני? שואל הפרופיל. מי אני. ציירי לעצמך גדר. תגדירי. שלום, אני יולי ואני מתחלפת. כמו בפרודיה על קבוצת תמיכה.
שלום, אני יולי ואני Song of the day. שיר שמתחלף כל פרק זמן משתנה. מתחלפת. פעם אני כהן, פעם לנון. היום אני תהום הנשיקות*.
** לקריאה נוספת: "תיכנס בי", מתוך "שוליית האינקוויזיטור", מאת ג'ון ביגנה.
*תרגום: קובי מידן.
לפני 16 שנים. 28 בספטמבר 2008 בשעה 17:06