יפה ושונה. לא מכוערת ומוכרת.
יש משהו פואטי בלשים את השורה הזאת בשיר שנועד להישמע שוב ושוב מידי שנה. שתהיה שונה.
זה מצחיק עכשיו, כי השנים האחרונות באמת היו שונות וכל אחת הייתה מחרידה בדרך אחרת.
שתהיה שנה משעממת.
אני כבר לא זוכרת מתי משהו היה נורמלי. מתי אפשר היה לדבר על השיט הקטן והפרטי שלנו ולעסוק בו מכל הלב מבלי להרגיש מוזר. מתי אפשר היה לשאול מה נשמע ושהתשובה לא תהיה "בהתחשב".
אני אוהבת שאנשים אומרים בהתחשב. כי אני אוהבת את הדברים הקטנים שמרמזים על הבנה שקטה שמשותפת לכולנו. אוהבת את הדרכים הקטנות שלנו לסמן זה לזה שהכל מובן ולא צריך להסביר. רמזים שנועדו לומר למי שמולנו "אני יודע איך אתה מרגיש. גם אני מרגיש את זה" גם אם נפגשנו לראשונה ממש הרגע.
אנחנו אומרים "סבבה, בהתחשב" לקופאי, לנהג, לשומר. זה רגע של קירבה, לא?
אני עכשיו בארוחת חג לרגל ראש השנה. הרכב חסר בגלל המצב. בבית של שפית הבית. הכל נורא טעים. כולם מדברים על טילים. יש פה יחד בן שמונה שמקשיב לשיחת המבוגרים בעניין רב. הוא אוהב לשמוע כשהגדולים מדברים, הוא גם מתערב ומביע דיעה ושואל שאלות. אבל אחר כך כשכולם הולכים הוא מפחד ללכת לישון לבד.
כל ארוחת חג, מדברים על טילים. כבר שנה. כל ארוחת שישי. כל צהריים במשרד. כל... הכל. הכל ספוג בזה.
לא שיש לי טענות.
שנה חדשה. הלוואי ו... נו, אתם כבר יודעים. בואו נתפלל ביחד.
