אחד המוטיבים החוזרים בסיפורים שכתבתי כשהייתי בתיכון היה "בן הזוג המסוכן שרק בשבילי הוא לא מסוכן". על אנשים שכולם מפחדים מהם חוץ ממני, וכולם בסכנה בחברתם חוץ ממני. האירוע המרכזי בסיפור לרוב היה התקף פסיכוטי כלשהו. הסצנה החביבה עלי הייתה זו שבה מושא החיבה שלי מטיח אגרופים בקיר, ואני משתחלת בינו לבין הקיר בזמן שהמכות נוחתות מימין ומשמאל לראש שלי, ואז הנוכחות שלי מרגיעה אותו, והוא לא רוצה לפגוע בי, אז הוא מפסיק. והחיבוק שלי מרגיע את הצורך שלו לשבור משהו.
לפעמים הקיר היה נשבר. לפעמים הוא היה פוגע בי. לפעמים בעצמו. לפעמים הייתי מצליחה לעצור אותו. הסוף לא היה חשוב. באחד הסיפורים הבחור מת בסוף. לא היה בזה מסר. זה לא היה חשוב שהוא ימות, זה פשוט היה אמין. הרגע החשוב תמיד היה הרגע שבו אף אחד לא מעז להתקרב אליו חוץ ממני.
הרבה מהסיפורים האלה התבססו על אנשים אמיתיים. לפעמים הקצנתי, לא הרבה. שיניתי פרטים, אבל באמת היה לי טעם ייחודי בבנים. אחד מהם אכן נהג להרביץ לקירות. אני לא זוכרת איזה נזק הוא גרם. תמיד היו לו פצעים על פרקי האצבעות. והיה איזה מישהו שיצא עם אחותי בכלל, שדפק לעצמו את היד על קיר ושבר אותה בנסיון הראשון, כשהיא אמרה לו שהיא רוצה להיפרד. באחד הסיפורים השניים האלה התערבבו. סיפור אחר היה על ההוא עם ההפרעה הדו-קוטבית הלא-מאוזנת. נטלתי חירות ספרותית אבל לא זכור לי שממש המצאתי משהו מאפס. בעצם, אני בטוחה שלא המצאתי מאפס כי מעולם לא הייתי טובה בזה ותמיד העדפתי לכתוב את מה שקורה ולא את מה שעשוי לקרות. הכתיבה תמיד הייתה הדרך שלי לעבד את המציאות שלי, לא דרך ליצור מציאות אחרת. תמיד קינאתי בסופרים שיודעים לברוא את מה שהם רוצים לראות. אני יודעת רק לתאר את מה שכבר ראיתי.
פה אני יכולה לזרוק איזה הגיג על כך שאולי זו הייתה הגרסה הילדותית של הבדס"מ שלי - שאולי כבר אז נמשכתי לאלימות וחיפשתי דרכים לגעת בה בלי להישרף. אולי. יש מצב. אבל אני לא חושבת שהאלימות הייתה העניין. כי לא תמיד הם הכו. לפעמים הם בכו. לפעמים הזו. על אף אחד מהם לא חשבתי "אלים". דמיינתי אנשים במצוקה, אנשים שלא יודעים להביע את הייאוש שלהם, אנשים שהתסכול פורץ מהם. אחרי התפרצות הם בדרך כלל התביישו או הצטערו.
אני חושבת שסוג של כתבתי וריאציות על לני מ"על עכברים ואנשים" - מישהו שכל הזמן פוגע בסביבה שלו וגורם המון נזק, בלי שיש לו כוונה רעה ובלי שיש לו יכולת לשלוט במעשים שלו ולמנוע את האסון שהוא גורם בעצם היותו עצמו.
והתפקיד שלי בסיפור תמיד היה לקבל אותו כמו שהוא ולהכיל את השיט שלו שאף אחד אחר לא מוכן להכיל. אנשים ראו אגרופים וחשבו "אלים". ואני ראיתי את הכאב והתסכול והפגיעה העצמית והייתי מוכנה להסתכן בבוקס קטן פה ושם בשביל שללני שלי יהיה מישהו שאוהב אותו.
את הספר קראתי לראשונה שנים רבות אחר כך. הוא שובר לב, נכון? אחד הדברים שתמיד נורא מעציבים אותו בסיפורים עצובים, הוא המחשבה על כך שדברים יכלו להיות אחרת. אילו הדמות הייתה במקום אחר, בזמן אחר, אז הגורל שלה לא היה כה טראגי. היו עוזרים לה, היו מלמדים אותה, היו מוצאים לה מקום.
אני תמיד חושבת על אנשים שדברים היו יכולים להיות אחרת. שאנשים בעיקר רוצים שיבינו אותם, שיאפשרו להם להשתייך, שיגידו להם שהם בסדר. שאנשים הם אלימים יותר כשאין להם מרחב בטוח. וגם שלפעמים דברים נראים לנו כמו אלימות כשאנחנו לא מבינים אותם. לפעמים הבנה יכולה לרפא. או לפחות למוסס את הפחד.
אז רציתי להיות זאת שלא מפחדת מזה שכולם מפחדים ממנו. זאת שרואה אותו, שמבינה אותו. שלא שונאת אותו על התכונה שכולם שונאים בו. שלא חושבת שהוא מפלצת. שרואה מבעד לקוצים. שלא בורחת כשהוא מתחיל להשתולל, שלא נבהלת כשהוא מרים את היד, שלא מתייאשת ממנו ברגע שהוא נהיה קשה. שלא מרימה הגנות ברגע שהוא נותן לה לראות את השדים שלו. זאת שנוגעת בו בלי כפפות, שעומדת מולו בלי שריון. שעדיין אוהבת אותו אחרי שראתה את הצד הכואב והכה לא נוח שלו.
רציתי להיות הנערה הזאת.
רציתי? ראיתי אותה בסרטים. היא תמיד הייתה קצת פוסטמה. הכרתי את הקטע הזה של "אני כל כך מיוחדת שאני יכולה לאלף חיית פרא" והבנתי מה רומנטי בו אבל גם חשבתי שזה קצת אידיוטי. לא קסם לי בכלל לאלף אף אחד או לשנות אף אחד. לא רציתי להיות "זאת שאילפה אותו". רציתי להיות זאת שראתה אותו, זאת שנתנה לו להיות מה שהוא. זאת שאיפשרה לו לנשום לרווחה, להוריד טונוס שרירים.
אני חושבת שמתחת לכל זה, מה שבאמת רציתי זה שמישהו יאהב אותי ככה.
