So
So you think you can tell heaven from hell
Blue skies from pain
...
זוכרים את "מבצע ארנון"? יוני 2024, חיילנו חילצו ארבעה חטופים. השם ניתן בדיעבד, על שם ארנון זמורה, המפקד שנהרג במהלך המבצע. הלכתי למסיבה באותו יום, וכולם הרימו כוסות לחיי הניצולים ואמרו תודה על מעט חדשות טובות בתקופה קשה שכזו. לא הצלחתי לשמוח. כולם צחקו ושרו ואני הלכתי לפינה לשחק חמש אבנים עם ילדה בת שש שלקחה את המשחק ברצינות והעדיפה שלא לנהל שיחת חולין אלא להקדיש את מלוא תשומת ליבה למשימה. היא רצתה להצטיין בזה. היו לה פוטנציאל ונחישות ותמכתי במאמצי האימון שלה.
באותו בוקר, כששמעתי את הידיעה על השחרור, המשפט הראשון שנפלט מפי היה "באיזה מחיר?". מי ששמע אותי התרגז על כך שאני מתמקדת בשלילי. אנחנו כל כך צמאים למשהו לשמוח בו, תני לשמוח.
נותנת, נותנת. לא רציתי להפריע שמחה של אף אחד. לא הפרעתי את השקת הכוסות ולא נשאתי נאום. מצאתי מישהי לשחק איתה. ההורים שלה שמחו שמישהו מעסיק אותה ואני שמחתי על החברה הנעימה והלא-תובענית. היא שמחה שנותנים לה לשחק. הנה, תראו כמה שמחה. כולם שמחים.
למחרת נהרגו עוד ארבעה חיילים.
איך אפשר לשמוח? מצאתי רק דרך אחת - להסיט את הפריים. להסתכל על משהו משמח, ולא להסתכל על שום דבר אחר. לצמצם את הפריים כמה שצריך ולמקד אותו על הדבר המשמח ולהתעלם בעוז מכל פירור צבע שזומם לפלוש מהתמונה הסמוכה. לחיות את הרגע ולשכוח את כל אלפי הרגעים האחרים. רק ככה אפשר. לא לזוז. למקד את המבט. לבחור לשמוח. לזכור לא לזוז. צעד אחד אחורה והכל מתפורר. ילדה קטנה צוחקת בחדווה כשהיא מצליחה לתפוס אבן. האושר בהתגלמותו.
לפני כמה שנים הייתי בהופעה של דיסטרבד שלא נהניתי ממנה כי לא נהניתי משום דבר כי סבלתי מדיכאון קליני. נשענתי על הגדר והחלקתי למטה ובכיתי כי לא הצלחתי להנות מהופעה שכל כך חיכיתי לה. דיסטרבד תמיד נהדרים בהופעות וחשבתי שעם כל העצב והחולשה, לפחות המטאל יעשה את מה שמטאל עושה. לפחות אוכל לעצום עיניים ולמלמל עם השיר ולהרגיש את המוסיקה נכנסת לי לגוף ועושה לי זרמים נעימים ולרגע לשכוח שהעולם קיים. רגע של נחמה. אבל לא הצלחתי. שיר אחרי שיר חיכיתי שהקסם יקרה אבל לא הרגשתי כלום. גלשתי לרצפה באפיסת כוחות ובכיתי. חברה שהייתה איתי צעקה עלי ודרשה שמייד אקום ואהנה עד עמקי נשמתי. זה עזר אתם יודעים כמו מה.
ואז דיוויד התחיל לדבר על צ'סטר. ועל כריס. ועל כל מי ששכחנו. ועל כמה שזה חשוב שנשים לב זה לזה. והוא ביקש שכל מי שאי פעם סבל מדיכאון ירים את היד ואז אמר תסתכלו, תראו כמה אתם, אתם לא לבד, תראו כמה אנשים יודעים מה עובר עליכם, תראו כמה אנשים יודעים איך זה. וזה, זה קצת עזר. בשיר הבא הצלחתי להרגיש את השיר.
ארבעה אנשים שהתפללתי להצלתם. הנה הם, זה אמיתי, ארבע תפילות שהתממשו. כן? התממשו? לא התפללתי בדיוק לזה.
מוטב חיים מאשר לא חיים. תמיד מוטב. אז מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. כך אומרים. כך גם אני אומרת. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. אבל למה, למה כל כך מאוחר, למען השם. ויקר. זה מאוחר מכדי לשמוח. מאוחר מכדי לסלוח למי שהפקיר, למי ששיקר, למי שהעדיף מטרות אחרות. לסלוח לעצמי על כל יום שלא עמדתי מול הכנסת וצרחתי. כמו במשל ההוא עם הילד שתוקע מסמרים בגדר ואז שולף אותם בשביל שהאבא יסביר לו שככה זה לבקש סליחה - אתה מוציא את המסמרים אבל החורים נשארים. אתה עובד קשה ומצליח לחלץ את המסמרים אבל הגדר תישאר מחוררת. אתה מציל מישהו, אומר לעצמך שהצלת מישהו, מנסה להתנחם. מוציא את המסמר מהבשר. מסתכל על החורים. אני מסיטה את המבט כשכואב מידי. יש ילדים לשמוח בהם, יש שמיים בהירים להתבונן בהם. יש חיבוק של ילד. אפשר להזיז את הפריים. אני לא מסתכלת על החורים אבל לא מצליחה לשכוח שהם שם. אני מסתכלת על השמיים ויודעת שכל הדברים הטובים שעוד יקרו, לא ימלאו את החורים שנותרו בגדר. הם תמיד יהיו שם. ואני תמיד אנסה להסתכל על השמיים ולשמוע מטאל ולקבל חיבוק מילד.