אני זוכרת את התחושה הזאת. מעין קהות חושים. אני זוכרת את עצמי נוסעת באוטובוס ובוהה אל החלון, מעין תחושה עמומה שכל המראות זרים, לא מעניינים. כאילו כל זה לא נוגע לי. מעין בועה שקופה שמתהווה ביני לבין העולם ומשאירה אותי במעין חלל ריק, נטול מראות וצלילים וריחות ומרקמים, רק שקט מוזר שכזה. בסרטים מראים את זה יפה, המצלמה מתמקדת על הדמות והרקע מיטשטש, אנשים מדברים אליה והיא לא שומעת אלא רק מעין רעש רקע עמום, כמו מבעד למים. זה נהיה טרופ, כולם משתמשים בזה. מעניין מי היה הראשון. הוא מאד קלע.
קלישאות נהיות קלישאות בגלל שהן נכונות. זה לא תמיד מדוייק אבל הרבה פעמים זה אכן מה שקורה - מישהו מוצא דרך ממש קולעת לתאר משהו, ואז כולם ממשיכים להשתמש בזה פשוט כי זו הדרך הכי טובה לתאר את התחושה הזאת שהרבה אנשים חווים מתישהו ואין לה ממש שם. לפעמים בשפות מסויימות יש לזה שם. בכל שפה יש מילים שהן שם לדבר מאד מאד מסויים שבשפות אחרות אין לו מילה וצריך להסביר במשפטים שלמים.
אלה המילים האהובות עלי בעברית. מילים שלא בכל שפה יש להן תרגום. מילים כמו "פירגון". איזו מילה נהדרת. כמה נפלא שיש לנו מילה לזה. שזה דבר מספיק יומיומי בשבילנו בשביל שנצטרך מילה.
בעצם בכל השפות שאני יודעת אלה המילים החביבות עלי. כי הן מתארות ניואנסים. או איזה רעיון שכל דוברי השפה מבינים בלי הרבה הסברים. להשתמש במילה לדבר דק שכזה, זה כמו להגיד "מכירים את זה ש...". כשיש מילה זה אומר שכולנו מכירים. רמז לאיזו בדיחה פרטית שכולנו חולקים, או כאב סטטי שכולנו חיים איתו. "בסדר, בהתחשב".
ברוסית יש מילה שהפירוש שלה הוא "התעסקנו עם זה יותר מידי חרף האזהרות והנה זה התקלקל כמו שהיה ברור שיקרה אז מגיע לנו". זו מילה שמאד הייתי רוצה שתהיה לה מקבילה עברית, כי היא תהיה נורא שימושית. זה שאין בעברית מילה ל"שכבת הקרח השקופה שמתהווה על המדרכה בזמן קרה והיא הדבר הכי מחליק בעולם וגם לא רואים אותה" - ניחא, בשביל הפעם בשנה שאומרים את זה אין טעם להמציא מילה. אבל מילה לדבר הזה שמלא ישראלים עושים מלא? איך זה שאין אותה עדיין?
אני שוב עושה את הדבר הזה שאני עושה - מתעסקת בתרגום וניסוחים כשקשה לי לכתוב על הדבר שעליו התכוונתי לכתוב. מתמקדת בניסוח במקום בתוכן.
אני זוכרת את היום ההוא, לפני שבע שנים, כשהודיעו לי שהשמיים יפלו בקרוב, ועוד לא ידעתי איך זה ירגיש כשזה יקרה וכמה חזק הם יפלו. רק עכשיו שמתי לב שעברו שבע שנים. "שבע שנים רעות". אז עכשיו זה אמור להשתפר, לא? אבל זה לא משתפר אלא איכשהו מוצא עוד דרכים להתפורר. הגלגלים כבר מפונצ'רים לגמרי ונראה שלא נשאר מהם שום דבר ובכל זאת איכשהו תמיד יש מקום לתקוע בהם עוד מקל.
שוב קלישאות. נו, הזהרתי אתכם בהתחלה. אם במערכה הראשונה יש קלישאה, אז עד המערכה האחרונה יהיה לנו ערבוב מטאפורות. ידעתם לאן אתם נכנסים. אני מקווה.
יש מצבים שבהם אפשר רק לדבר בקלישאות, כי הדבר עליו מדברים כואב, וזה כאב מסוג מסויים - כאב מהסוג העתיק, הסוג שכל אדם חווה במוקדם או במאוחר, הסוג שהופך את האנושות למה שהיא, הסוג שגורם לבני אדם להבין זה את זה בלי מילים.
שבע שנים רעות.
The long winter.
ונראה שעוד מוקדם לחלומות על אביב. לרגע חשבתי שאולי... נו, בסדר. אנשים כל הזמן חושבים דברים, מה זה משנה.
שנה הלכה, שנה באה, אני כפי ארימה
שנה טובה לך אבא, שנה טובה לך אמא
שנה טובה לדוד גיבור אשר על המשמרת
ולכל נוטר, בעיר, בכפר, ברכת "יחד ננצח" נמסרת.
שנה טובה, טייס אמיץ, רוכב במרום שמיים,
ורוב שלום מלח עברי, עושה דרכו במים.
שנה טובה לכל עמל, בניר וגם במלט,
שנה טובה וטיל קטן לכל ילדה וילד.
אני לא יודעת איך אנשים שנולדו בישראל חווים את כל ה"יחד ננצח" הזה בכל מקום, איך זה מרגיש לשמוע את זה מדוקלם יחד עם הכרזת התחנות באוטובוס. איך זה מרגיש לצפות בגמר משחקי השף ולשמוע על כמה כל מרכיב הוא ישראלי וכמה המתמודד מרגיש ישראלי וכמה המנה היא ישראלית וכמה כולנו הו כה ישראלים.
אני לא נולדתי בישראל. כן גדלתי פה. אין לי אזרחות נוספת, ואני חולמת בעברית. אך השפה הראשונה שלי הייתה רוסית, ואני עדיין דוברת רוסית לא רעה בכלל, וזו השפה בה ההורים שלי אהבו לקרוא ולצפות בסרטים ולדקלם שירה. ואמא שלי נהגה לצפות בתוכניות אירוח ותוכניות בישול בערוץ הממלכתי הרוסי, ואני הייתי יושבת לידה ואומרת "איך את מסוגלת להקשיב לטימטום הזה", ואבא היה מגלגל עיניים ואומר "אני איתך, הם בלתי נסבלים" ואמא הייתה עונה "נכון, הם באמת בלתי נסבלים, אבל התוכנית קלילה ומגוונת וזה משעשע אותי". והייתי מנסה לשבת לידה ולהקשיב ומתעצבנת מהלאומנות המעיקה שהם דחפו לכל מקום בלי קשר לכלום והיא הציעה שנצחק על זה ונשמח שאנחנו לא שם והיינו צוחקות על זה ביחד ואז מדברות על פסיכולוגיית ילדים ומקשיבות לאופרה. ואבא היה אומר שאין להם תקווה כי הם הרגו את כל מי שידע משהו על העולם והבריחו את כל מי שהיה לו חוש הומור.
ועכשיו...
מעניין מה קרה לצרעות. זוכרים את הצרעות? קו עלילה שנזנח. דמויות שוליות פתאום תופסות המון זמן מסך. דמויות אהובות שבלעדיהן זה פשוט לא זה - נכתבות החוצה בפתאומיות ומשאירות אותנו עם זבל ברמת עונה 12 של שני גברים וחצי. מי כותב את החרא הזה? לא אני. אני פה בשביל הפאנפיקים. לסרט ההמשך יקראו - שני זרגים וחצי. זה יהיה מיוזיקל אימה שמשווק כקומדיה. הביקורות יהיו גרועות והמכירות יהיו בשמיים. וכולנו נתכופף יפה כמו שלימדו אותנו, ננשום עמוק ונפטיר - נו כבר.