בכל פעם שאני חושבת על כמה שאני אוהבת את טדי, אני חושבת על המשפט "אני יכול כי את רוצה". הוא אמר לי את זה פעם, על כניסה למאחורי הקלעים באיזו הופעה, אני כבר לא זוכרת איזו, בכל הופעה שהלכנו ביחד הוא איכשהו גורם לי להגיע למתחם האח"מ או למאחורי הקלעים או לשורה הראשונה או משהו כזה - אומר "סמכי עלי ובואי אחרי", אין אני אוהבת שהוא אומר את זה, מילים מחרמנות, בכל אופן פעם שאלתי איך לעזאזל הוא גרם לזה לקרות, איך הוא ידע בדיוק לאן ללכת ומתי ואיך והוא ענה לי - אני יכול כי את רוצה. כשאני חושב על להשיג משהו בשבילך ובשביל החיוך שלך, נהיה לי כח ומופיע אינסטינקט שאומר לי מה לעשות, אני פשוט מקשיב לאינסטינקט ונותן לו להוביל אותי, וזה מרגיש כאילו הרצון שלך והאינסטינקט הזה הם אחד, שהאחד מייצר את השני והם מתאחדים וזה מרגיש כמו אותו הדבר. הרצון שלך הוא הפרופלור בתחת שלי.
אני לא חושבת שהוא אמר את זה ממש ככה עם הפרופלור, אבל זו רוח הדברים.
זה לא הדבר הכי מקסים שאפשר לומר לבת זוג? "אני יכול כי את רוצה". הוא אמר את זה לפני כמה וכמה שנים וזה ממשיך להאיר, כמו כוכב בשמיים שאת האור שלו רואים גם שנים אחרי שדעך. זה ממשיך לחיות בתוכי, ממשיך לחמם אותי.
אז מהי התמסרות?
לא יודעת, אין לי חשק לפתוח מילון כרגע ואין לי חשק לצאת מפה עם הגדרה. יש התמסרות לחוויה, יש התמסרות לאדם, יש התמסרות לרעיון. יש כל מיני. אפשר לדבר עליה בכל מיני הקשרים. בהקשר של בדס"מ אפשר לעשות מטעמים מהמילה הזו.
אולי אחרי שחווים משהו במציאות, הוא מפסיק להיות מרגש כל כך בתור פנטזיה. זה תמיד מזכיר לי את פנטזיית האונס שלי, שנשענת על תחושת הבטחון הפנימית שלי שזה לא יקרה לי. כן, ברור שזו רק תחושה. אבל זה קל להבנה, לא? לרובנו יש מטבענו תחושת "לי זה לא יקרה" שהולכת איתנו עד שזה קורה. תחושה נעימה. אחרי פרשת האונס הקבוצתי באילת לא יכולתי לעשות ביד לאיזה שבועיים-שלושה, כי התסריטים הרגילים שאני נוהגת להריץ בראש קצת דומים לתיאורים שהיו בחדשות, ופתאום הסיפור הרגיל הפך לדבר הכי לא מגרה שאפשר להעלות על הדעת. הייתי צריכה שזה ידעך לפני שיכולתי לדמיין שוב משהו שאיכשהו קשור לכוחניות. פתאום התחשק לי רק מין רך ומלטף. אבל אין לי פנטזיות כאלה. אני יכולה להנות מסקס רך ועדין אבל לא הצלחתי מעולם לפנטז עליו. אז פשוט לא עשיתי ביד עד שהאבק שקע.
עוד כשהייתי נערה, הפנטזיות הראשונות שלי היו בדס"מיות (מן הסתם לא חשבתי עליהן ככה... הן היו פשוט מה שהן), וזכור לי שחשבתי לעצמי - זה מגרה אותי בגלל שזה כל כך רחוק ממני. אני מאד מוגנת בחיים שלי, מאד מרגישה עטופה ורחוקה מכל סכנה, ובגלל זה מרגש אותי לפנטז על דברים איומים ונוראים. אם החיים שלי היו יותר קשים זה בטח לא היה מדליק אותי. אלימות זה מדליק כשזה לא אשכרה קורה לי. אני זוכרת שחשבתי על זה. פינטזתי על מה שהיה קורה לי אם כל אלמנט בחיים שלי היה מתהפך במאה ושמונים מעלות. אני ממש זוכרת שככה חשבתי על זה - שאני בכוונה מפטנזת על מה שאין לי סיכוי לגעת בו בחיים האמיתיים.
ואני רוצה לקחת מבעלי הכל, אני רוצה להיכנס פנימה ולדעת בדיוק מה הוא מרגיש ולהעביר אותו את כל מנעד התחושות ואני רוצה שהכל יהיה שלי ואני רוצה להרגיש שאין לו גבולות מולי. אני רוצה להרגיש שהוא מוכן לעשות הכל בשבילי. כשהיינו בני עשרים וחמש אולי הייתי צריכה את הכאב שלו בשביל להרגיש ככה. ועכשיו זה מצחיק. הוא מוכן לתת את פת הלחם האחרונה, ואני מדברת על קצת כאב? כאב זה כלום.
אני כבר לא רוצה הוכחות. כבר לא צריכה שיוכיח לי שום דבר, כבר לא צריכה שיעשה משהו להגדיל את האמון שלי בו וכבר לא צריכה שיראה לי כמה רחוק הוא מוכן ללכת.
אז מה נשאר לי לרצות ממנו?
עונג.
אחרי שמנקים את כל הרעש, זה מה שנשאר, לא?
עונג. זה כל מה שאני רוצה ממנו. החיים עצמם.
תהיה העונג שלי.
וכל השאר לא משנה בכלל. נעבור יחד, יבוא מה שיבוא, אנחנו כבר לא מקווים לזה וכבר לא מאמינים בזה אלא פשוט יודעים. ואחרי שמנקים את כל הרעש, כל מה שנשאר בחיים האלה הוא העונג הפשוט, האהוב, הרגיל, הזול.
כל מה שיש זה להיות טובים זה לזה, וכל השאר זה רעש.
היי, תראו כמה כתבתי בלי להזכיר את המלחמה. ובכל זאת נדמה לי שהיא מתחבאת בין השורות, העצב שבה מחלחל לכל המחשבות. אלה ימים קשים. קשה להאמין באידאלים, קשה לצייר תמונות וורודות בלי להכניס בהן את הסדק האובליגטורי שדרכו הכאב מבצבץ. בשורה המקורית זה "יש סדק ודרכו חודר האור" אבל בכל פעם שאני שומעת את השיר, זה אור קצת אחר. תלוי במצב הרוח. לפעמים זה אור בקצה מנהרה, אור התקווה, שסודק ימים שחורים וחודר דרכם. ולפעמים זה אור האמת, שפוצע את מסך הבולשיט ולא נותן להסתיר את האמת לגמרי. לפעמים זה האור שבחוץ שפתאום מבצבץ מהחלון בקולנוע והורס את האשליה. הרבה סיבות יכולות להיות לאור לחדור מבעד לסדק. גם כאב יכול להיות מיוצג על ידי הבזק אור.
טרי פראצ'ט אמר באיזה ראיון שהוא כותב בשביל הכיף. שהכתיבה זה מה שמרגיע ומעודד אותו, וזה שיוצאים מזה רבי מכר זה איכשהו תופעת לוואי.
זה גורם לי להרגיש יותר טוב עם עצמי.
בעצם, למה אני צריכה את פראצ'ט? זה פאקינג בלוג אנונימי. אם יש מקום שבו לגיטימי להשתמש בהקלדה בתור סטיימינג אז זה פה. לא?
לא יודעת.
שמתם לב שאני כמעט ולא כותבת על בדס"מ? זה לא מחוסר חיבה. זה שאין לי הרבה מה לומר עליו. פעם היה לי. ואמרתי. ואין לי הרבה מה להוסיף. קרו כל כך הרבה דברים...
אללי, קרו כל כך הרבה דברים.
זה לא היה אמור להיות פוסט על המלחמה, בכלל. בכלל בכלל. זה בכלל אמור היה להיות לא אקטואלי בעליל. לקחתי טיוטה ישנה, חשבתי שרק אערוך קצת ואשחרר. אני עושה את זה לפעמים, בשביל הדופמין. אבל רק המשפט הראשון שרד ומצאתי את עצמי כותבת את כל הדבר הזה. בשביל הסטיימינג.
אבל כשאני אומרת לאצבעות שלי לסיים פוסט ולא לכתוב "ובחדשות שוב אומרים שהותר לפרסום" הן מסרבות. פשוט מסרבות. כי כל מה שאני אומרת, כל מה שאני חושבת, כל מה שאני עושה - ברקע, בין השורות, מתוך הסדקים - הכל ספוג בעצב הזה, הבלתי נסבל, הנורא, הכמעט בלתי נתפס. אני נכנסת לכלוב בשביל האסקפיזם, אבל אי אפשר לברוח מהעולם האמיתי - כל כורסה שבה אתכרבל עם ספר הרי ניצבת בתוכו. אני כותבת על זיונים בשביל הסטיימינג וזה ממש עוזר, אבל אני גם כותבת את עצמי וקשה להעמיד פנים שהמילים הן תכלית לעצמן, להעמיד פנים שהסיפור שלי חשוב, בזמן שבראש שלי הסיפור שלי נשמע בקול חלוש ומקוטע, ואילו צפירת האלימות והאובדן והייאוש רועמת כמו... ובכן, כמו תותחי מלחמה.
אנשים מוסרים את החיים שלהם בשביל רעיון, או בשביל חיים של אחרים. מאות בחורים צעירים שנפצעים, שמתים, שנפשם מתרסקת לנצח. גם זו התמסרות. לא מהסוג שרציתי לכתוב עליו. בחיי שתכננתי לא לכתוב על זה. באמת.