לפעמים אני שואלת את עצמי, אם הייתי רוצה לשנות את זה, אם הייתי רוצה להיות אדם שקל להכיר. אני לא חושבת שתהיה לי אי פעם תשובה חד משמעית לשאלה הזו, ולכן אני מניחה לה. אני חושבת, שבאופן כללי זה לא קל, להכיר מישהו. אנחנו פוגשים אדם, מבלים איתו זמן מה, לומדים עליו דבר או שניים, ואז לוקחים את מה שלמדנו ומשתמשים בו בשביל לבנות תמונה כוללת. מנסחים איזו גרסה שלו שבה כל המאפיינים תואמים זה את זה. את הפרטים הקטנים הסותרים את התמונה אנו משמיטים, את הפרטים החסרים אנו משלימים מדמיוננו. אם הוא מזכיר לנו אנשים אחרים בדברים מסויימים, אנו מניחים שהוא דומה להם גם בדברים אחרים. ואת התמונה אנו ממסגרים, ובמשך שנים אנו יכולים להאמין שהיא תואמת את המציאות. אנחנו יכולים לאהוב, להעניק, לסלוח, לכעוס, להאמין, לבקש עזרה – במשך שנים, מבלי שיופיע בתמונה ולו סדק קטנטן אחד.
אני חושבת שלכל הפחות, אפשר לנסות לזכור את זה. אפשר לזכור שזה קשה להכיר אנשים אחרים. אפשר לנסות לא לטפח אשליות. אפשר לא לכעוס על אנשים על כך שהם לא תואמים את הציפיות שלנו. אפשר לסלוח לאנשים שאנחנו אוהבים על כך שהם לא נפלאים באופן שבו רצינו לחשוב שהם נפלאים. אפשר לא לדרוש מהם את מה שאינם יכולים, או שאינם רוצים לתת.
אפשר גם לשים לב. להתבונן. כשמופיעים פרטים שלא תואמים את מערך הציפיות שלנו, לא להתעלם מהם. להוסיף אותם לתמונה, גם במחיר הפיכתה לפחות מובנת לנו. ובמקום להניח שיהיו טובים אלינו, לשים לב כשבאמת טובים אלינו. לא לקחת כמובן מאליו, להכיר תודה. אפשר לעשות את זה. כל כך הרבה מלודרמות זולות נשענו על "הדברים שלא הספקנו לומר". כל כך הרבה משלים ביקשו להזכיר את הערך של חברות, של חמלה, את הריקנות הנוצרת כשמזניחים את הדברים החשובים ורודפים אחרי מטרות והנאות שגורמות לנו גאווה ולא אהבה. לא חייבים לחיות ככה. אפשר לשים לב.
אני שומעת לפעמים את המשפט "יודעת מה היא רוצה" נאמר כאיזו תכונה טובה. זה נשמע לי תמוה. אמנם כדאי שיהיה מושג כללי, איזו הנחה סבירה, אבל האמירה הפסקנית הזאת, “יודעת מה היא רוצה", נשמעת לי כמשהו לא טבעי. כל כך הרבה דברים נהדרים שקרו לי, היו הפתעות. ובעצם, כשלא יודעים כל כך טוב, זה מבטל את הצורך בהפתעות. אני יכולה לצאת לחפש עצי דובדבן, לקחת רק שבילים שעולה מהם זמזום דבורים, לשאת מפה של החברה להגנת הטבע. כשאסרוק את הנוף בחיפוש אחר כתמי אודם, כל שאר הצבעים יהיו לי מסה אחידה של "מה שאינו דרוש". אבל אני יכולה גם לא לחפש. אני יכולה ליטול שביל שריחו נועם לי, ותוך כדי הליכה להביט בעצים הצומחים בו, ולפעמים לטעום מפירותיהם. כך גיליתי שאני אוהבת את טעמם של דובדבנים, וכשאתקל בהם אשמח לקטוף מלוא החופן. כך גיליתי שאיני מחבבת את טעם האפרסק, וכשזה יקרא בדרכי, אניח לפירות להמשיך ולקשט את העץ. ואולי אמצא את עצמי מוקפת ענבים, ואולי גם הם ינעמו לי. אולי יותר מדובדבנים, אולי פחות, אולי באותה המידה. אצטרך לטעום.
האם חייבים לטעום הכל? ודאי שלא. לא הכל. אבל איני מבקשת לדעת במלוא הדיוק מה אני מבקשת למצוא.
לפעמים אני רוצה לבקש מאנשים, אל תתנגד לי. לא בשביל שאוכל להוביל, אלא משום שאין דבר להתנגד לו. אין צורך למשוך כל כך חזק בקצה החבל, הרי את קצהו השני איש לא אוחז.
לפעמים אני רוצה לומר לאנשים, הרי אינך מכיר אותי, בעצם. אינך יודע דבר מלבד מה שגיליתי לך. וכשהם אומרים לי את אותו הדבר, הייתי רוצה שיאמינו לי כשאני אומרת – אני יודעת. אני לא שוכחת שזה לא דבר קל לעשות. אני יודעת שאני לא באמת מכירה. אבל לפעמים אני גם שמה לב לפרטים. אני יודעת שאין סיבה מיוחדת להאמין לי. אך לכל הפחות, אפשר לא להניח שלא.
לפני 15 שנים. 12 ביולי 2009 בשעה 4:17
