הצליל הזה. הצליל האהוב הזה.
ברגע זה אני רוצה לנשק אותו יותר מאי פעם. האודם של העור שלו מושך את היד שלי ללטיפה, שקעי זכר הציפורניים שלי ממגנטים את השפתיים.
אני אוהבת שהוא סופר, כי אז אני יכולה להתענג על השינויים בקול שלו. בהתחלה הקול שלו יציב, ברור. אחר כך נוספת לו איזו התנשפות, אחר כך הופך מעט מקוטע.
והעור שמאדים עוד קצת עם כל מכה. אני כמעט וצריכה להחזיק את עצמי בכח בשביל להפסיק. אבל רק כמעט. זה לא הזמן המתאים. לא עכשיו.
אני אוהבת את הצליל הנפלט משפתיו כשאני נושכת. יש בו קצת הפתעה, קצת כאב, קצת תחינה שאפסיק, קצת תחינה לעוד. הוא אומר לי במעין טרוניה מצחיקה שזה כואב. אני אף פעם לא יודעת אם הוא אומר את זה כי זה באמת כל כך כואב לו, או כי הוא יודע שזה מגרה אותי, שכואב לו. אולי בעצם אין שום הבדל. כי אני לא יודעת אם הוא היה כאן, אילולא היה רוצה את מגעה של אשה שמתגרה מאנחות הכאב שלו, מהסימנים בעור שלו, מההבעה שתופיע על הפנים שלו כשיהיה עטוף בקשרים, נלחץ כנגדם, יותר רגוע משראיתי אותו אי פעם. אך אני נסחפת.
אני עוצמת עיניים ומתמסרת למגע כפות ידיו, לריח הוניל שעולה מהן כשהוא מפזר את השמן. אני אוהבת שהוא מסתכל על הרגליים שלי כשהן נעות עליו וממששות אותו. זה קצת מפתיע אותי, קצת מצחיק. ונעים. נעימה לי התחושה בכפות הרגליים, להחליק אותן עליו, לחוש אותו איתן. נעימה הלשון שלו שאוספת את הטיפות החלביות מהשוק, מטפסת לברך, לירך, עד שאני עוצרת אותו. זה לא הזמן.
המבט הנזוף שהוא עוטה כשהוא מתפשט. קשקשתי בעט על נייר הדבק, וכשהוא מצמיד את פיו הסגור לחזי נותר עלי סימן של דיו. קל לצחוק איתו. כנראה שלא היינו כאן, אם לא היה יודע להצחיק אותי. אבל לא בצחוק אני מעוניינת היום. היום אני רוצה אותו עם הסרט הדביק כרוך עליו, לחסום את נסיונות ההתרסה שלו. בעיניו הוא ממשיך לנסות לשעשע אותי. היה עלי לסגור גם אותן. דמיינתי אותו על הרצפה, תולה בי את מבטו הנזוף מבין סורגים. אולי בהמשך. אולי אם יחדול מההתגרות השטותית הזו, אם יותיר את המושכות בידי ויוותר על הנסיונות החוזרים ונשנים לגעת בהן קצת, ארשה לעצמי להקיף אותו בהן, להניח רצועות סביב פרקי ידיו, להלביש על כתפיו את החבל הארוך, למשוך את זרועותיו לאחור ולהדק אותן קרובות זו לזו, לולאה אחר לולאה, שיבליטו את חזהו, מוגש לי כארוחה. אטפטף עליו ח?ל?ב כמו שטפטפתי עלי ח?ל?ב, אניח לו לזלוג כמו החלב בשבילים דקים ובהירים. כמו שלשונו פגשה אותם עלי, תפגוש אותם עליו אצבעי, אך מאוחר יותר, לכשיתקררו, לקלפם בציפורן חדה. אני נועצת את ציפורני בבשרו, כמו מבקשת לקלף אותו, לגזול ממנו חתיכה, ומוותרת על הצעתו, כי קודם לכן את החוצפה האהובה שלו אני רוצה לגזול ממנו.
יש עונג בסבלנות.
אני ממוללת בין אצבעותי את העור שלו, לשמוע שוב את הצליל האהוב עלי. מגישה לפיו את קצותיהן. אני תוהה אם ניכר בי, כיצד גופי מגיב למגע הזה, למציצה העדינה של קצות האצבעות, כאילו חוט מחבר בינן לבין אותו מקום בגופי שהרחקתי ממנו היום. איני מניחה לו לנשק לשפתי.
הלהיטות שלו יפה בעיני. ואני שותה אותה לאט, מתענגת על כל לגימה.
לפני 15 שנים. 8 ביולי 2009 בשעה 15:05
