לפני 16 שנים. יום שלישי, 10 בנובמבר 2009 בשעה 4:48
איך ההרגשה.
Quand il me prend dans ses bras, il me parle tout bas, je vois la vie en rose.
חשבתי שאני יודעת. במובן מסויים, באמת ידעתי.
אבל עכשיו נדמה לי שלא היו דברים מעולם.
היה לי הכל. היה לי הרבה. הכרתי הכל. מקרוב. מבפנים.
אבל עכשיו כל הרמזורים בעיר מתחלפים לירוק כשאני מתקרבת.
הגשם מפסיק לרדת בדיוק ברגע בו אני יוצאת מהמשרד, ואז יורד שוב כשאני מחכה לאוטובוס, ואז מפסיק שוב כשהאוטובוס מגיע לתחנה.
אני נרדמת עם חיוך. מתעוררת עם חיוך.
האורז יותר טעים וריח הקפה חזק יותר.
לקום בבוקר הפך לקל כל כך. אני ישנה מעט, צוחקת הרבה.
אני חושבת שכבר הרגשתי ככה פעם. אולי. אני כבר לא זוכרת איך זה הרגיש.
אני זוכרת שחשבתי שטוב לי. אני זוכרת שרציתי שהחיים ישארו בדיוק כמו שהם היו באותם ימים. אבל אני לא זוכרת שזה היה עד כדי כך טוב. לא עד כדי כך.