עד כדי מחנק. קוצר נשימה.
עוד מעט וזה יפרוץ מנקבי עורי.
רוב הזמן אני מתאפקת, לא לומר שוב, לא לדחוק. ומתחשק לי לצעוק את זה, לצעוק, לשחרר אויר מלוא הריאות ולקפוץ ולצרוח, להקים המולה ולעשות כל כך הרבה רעש שאחרון מטגני הפלאפל בעיר יאלץ להרים ראשו ולשאול מאיפה באים הקולות האלה ולצחוק על המשוגעת שעומדת על פסגת הר הצופים וצורחת, קורעת את הגרון, כי אם לא אצעק מה אעשה בדבר הזה שממלא אותי עד להתפקע, עוד מעט קצת והנה אני מתפוצצת לאלפי רסיסים בוהקים ומהבהבים באורות צבעוניים.
ללחוש את זה לתוך החזה שלו כשהוא ישן, לנשק את זה לתוך אצבעות ידיו, ללטף את זה לירכיו, לעטוף בזה את צווארו, לחכך את זה בזיפי פניו, לקפל את זה לתוך האורז שלו, לכתוב את זה שוב ושוב ולקוות שהכתיבה תשחרר מעט את הלחץ בחזה כי באמת לעמוד על גג הבניין ולצעוק את זה אני לא יכולה, או לא רוצה, מכל מקום אם אעשה את זה מישהו יתקשר לפקיד התורן ואתבקש לרדת מהגג ולהפסיק לצעוק. הכתיבה לא משחררת את זה. איני יודעת את נפשי ואיני מצליחה להחזיק בתוכי את כל זה. אני שורטת את גבו, נושכת את כתפיו ומותניו וכל חלק בגופו שהוא טועה לקרב לפי, ונצמדת אליו, מתכרבלת בו, משלבת רגליי בשלו וקוברת פני בין זרועותיו ומצמידה שפתיי לעורו ושואפת את ריחו ומשילה מעלי את הבגדים בשביל לגעת בו כמה שיותר ונצמדת כמה שיותר כמו מבקשת להתמוסס בו ורק כשהוא עושה את הקסמים שלו ואני פולטת אנחת עונג ומבקשת שימשיך בבקשה המשך המשך לעשות את מה שאתה עושה כן ככה בדיוק כן כן תמשיך בבקשה תמשיך, וברגע של איבוד שליטה נפלטת מגרוני צווחה ואז, רק אז אני יכולה, ויחד עם הצווחה הזאת אני צועקת את עצמי אליו ובוא אלי, בוא אלי, רוצה אותך, עכשיו, עכשיו, רוצה אותך עכשיו. ותמיד אני נשארת רעבה ותמיד אני רוצה עוד ממנו, וככל שיש לי עוד כך יותר אני רוצה, וככל שאני נושפת אליו כך יותר אני מלאה בזה וחשה את הלחץ על בית החזה שתכף נפער מרוב שהוא מלא, והלב והריאות והבטן והכל, העור נמתח והנקבים נפערים וכל כולי מבקשת אותו אלי,
ולומר את המילים,
קשה לומר את המילים,
הן דיברנו על זה ושנינו אמרנו זה קשה, לי קשה ולך קשה ולנו לשנינו איך צורך בזה,
אבל זה כבר זמן מה שדווקא קשה לשתוק,
קשה לא לומר,
קשה לשמור את זה בפנים,
כשמתחשק לצעוק את זה מהגגות, ואפשר רק ללחוש את זה לחזה שלך כשאתה ישן, לומר אל אויר החדר אחרי שאתה יוצא לעבודה וסוגר אחריך את הדלת, לכתוב בבלוג ולשמור כטיוטה, למלמל מתוך שינה, לומר את זה בכל רגע ורגע שאינך שומע, שלא לדחוק בך.
היה לי פעם קשה לשמוע את המילים, והיום קשה שלא לשומען.
וקשה עוד יותר לא לומר אותן, כשהן מתדפקות מבפנים ומבקשות, הריני לפניך, אנא נשק אותי שוב.
ולשתוק אי אפשר.
וכל שרציתי, וכל שהייתי זקוקה לו, הריהו כאן בזרועותי.
אך במילים אין אלימות. רק כמיהה ולהט ושקט ו...
כן, זה. זה זה.
ואושר שממלא עד להתפקע.
לפני 14 שנים. 17 בדצמבר 2009 בשעה 11:19
