קרה מה שרציתי שיקרה.
ואין חשיבות לתוצאות.
מה שחשוב זה שנתת לי לקחת אותך.
מה שחשוב זה שאני הרפיתי וביקשתי אותך.
שאתה היית מוכן.
שאני הייתי מוכנה.
הודיתי לך, כי נתת לי. כי עצמת עיניים. כי ברגעים האלה היית כל כך שלי, כל כך בשבילי. כי הלכת איתי, צעד צעד, בקצב שלי. זה כמו ריקוד. האחד זז אחורה, השני זז קדימה, האחד רוכן והשני נשען, האחד אוחז והשני מסתחרר.
בצעדי ריקוד, יש המון מקומות שאפשר להגיע אליהם, מקומות שבצעדים מדודים וזהירים לא ניתן להשיגם. אבל לא היה אכפת לי לאן בדיוק נגיע. פשוט רציתי שתרקוד איתי.
יש המון רוגע ברגעים האלה, של השקט. של ההיצמדות. של ההירדמות המנושקת. אני מתקשה לזכור, מה בדיוק קרה בערב ומה בבוקר, מה אתמול ומה היום. הכל מתערבב למריחת צבע אחת של טוב, שמכתימה את האויר בקרישי גואש אדומים.
וכשאמרת לי - "זה הכי כיף בעולם, אבל לא הכי חשוב בעולם", השלולית שאני בעטייך לא רצתה דבר אלא להיספג בך.
לפני 14 שנים. 12 בינואר 2010 בשעה 7:55
