"יותר חזק", אמרתי. "אני לא מרגישה את זה בכלל", ניסיתי להיות אמינה. "זה לא כואב - זה נעים לי!" הסברתי את המובן מאליו. "זה נעים לי! אתה לא רוצה לעשות לי נעים?"
כל ההסברים שלי, כל ההתגרויות וכל גרגורי ההנאה, נתקלו בחומה בצורה ושמה: "יולי, אני לא יכול להרביץ לך!".
אך זה כמובן לא יתכן, שלא אקבל את מה שאני רוצה. מה זה, לסרב לי?! לא לא. לא יהיה כדבר הזה. אני אראה לו מה זה. הרי לא באמת יש "לא". יש רק "עדיין לא". הכל שאלה של נסיון. הכל שאלה של ניסוח. הכל שאלה של קלט חוויתי.
כבר שלוש שנים אני מסתובבת פה בכלוב וחוזרת וטוענת שהכל ניתן ללמידה, אז שאצלי, בבית שלי, לא יהיה ספנקינג?! הצחקתם אותי.
* * *
נו מה, שמשאלות שלי לא יתגשמו? בטח יתגשמו. והוא למד. למד שזה בסדר, שכאב ורוע זה לא אותו הדבר, שלפעמים כאב זה בסדר, ולפעמים אפילו מצויין.
וכמה טוב זה מרגיש, כשהאשה שלך כל כולה מותרת לך ובמקום להיזהר עליה אפשר למשש ולצבוט ולמעוך ולחפון ולהשתעשע בה. כיף חיים!
איזה כיף לישון כפיות עם כף יד מונחת על החזה שלה ולמולל פטמה מתוך שינה ולסובב אותה שתפשק רגליים ולחדור אליה ככה סתם כי בא בלי לברר אצלה אם זה בסדר ולהחזיק את השיער שלה באגרוף ולהזיז את הראש שלה בקצב הרצוי ולא לתת לה להזיז את היד שלו כשהיא מנסה להשתחרר ולנוח ולהכריח אותה להמשיך לגנוח ולהתפתל ו...
אוי, רגע, אני סוטה מהנושא.
העניין הוא, שנפטרנו מכל העדינות המיותרת (רק המיותרת. הרצויה והנהדרת עודה עמנו). ומה? מהרגע שהבחור למד שזה בסדר לצבוט ולנשוך, הוא לא מפסיק לעשות את זה. ככה בלי בושה, נושך לי את הלחי כאילו שאני המבורגר. מתנהג כמו ילד שגילה כפתור חדש ומרתק בצעצוע האהוב עליו ועכשיו לא יכול להביא את עצמו להפסיק ללחוץ עליו. Literally, ללחוץ. ולצבוט. ולנשוך. איה.
זו אני, אני נגסתי ראשונה. אני הטלתי את הביס הראשון, אני הבהרתי לו שזה בסדר.
וידעתי איזו דייסה אני מבשלת, דייסה מוכרת ואהובה, ואני מתה על הדייסה הזאת ונורא טעים לי, רק שלא ידעתי שמשאבשל אותה - אצטרך לאכול אך ורק אותה לכל ארוחה וארוחה.
:)
לפני 14 שנים. 10 בינואר 2010 בשעה 8:00
