אני בוכה. הוא ישן ואני בוכה.
יותר מכל אני רוצה את החיבוק שלו, את מילותיו המרגיעות, את ליטופיו ואת שפתיו על עורי.
הוא לא יתלונן אם אעיר אותו, אך הוא עבד בליל אמש וגם כל היום ומחר שוב יקום מוקדם והוא מותש וכל כך צריך את השינה הזאת.
אז לא מעירה. בוכה אל תוך הכרית וכך נרדמת.
בוקר.
הוא מרגיש שמשהו לא בסדר ושואל. אני לא רוצה לצער אותו ולא רוצה שיאחר לעבודה בגללי. שום דבר, אני אומרת. לך כבר להתלבש, אתה תאחר. אני מנסה לחייך. די, יא מציק. הכל טוב. אתה צריך ללכת לעבודה.
אז הוא מכבה את הטלפון ומחליט לא לעבוד הבוקר. ככה, בלי להתווכח.
אני מנסה שלא לומר אך הדמעות חוזרות. והוא מושך מתוכי את המילים ומכריח אותי לחיבוק שלו והדמעות נספגות בחזה שלו עד הטיפה האחרונה, עד שלא נותר מהן דבר.
ואנחנו מצחצחים יחד שיניים ואני ממציאה מילים לשיר ההוא והוא נשען על הכיור עם המברשת בפה ומנסה לא להיחנק מצחוק, עדיין אנחנו צוחקים כשחוזרים לחדר, מתחילים בכל זאת לחפש משהו ללבוש לעבודה, והוא מושך ממני את הטרנינג יחד עם התחתונים בתנועה אחת ומשטח אותי אל המיטה בכובד גופו ועושה לי כל כך טוב עד שקשה לי לנשום.
לפני 14 שנים. 18 בינואר 2010 בשעה 9:08
