יש פרק זמן מסויים, לא ארוך, שבו נעשה הקסם. לפעמים ימים, לפעמים שעות. לפעמים שבועות. זה אף פעם לא מרגיש הרבה זמן.
הזמן שעבר מאז שאמר לי "אני לא אוהב כאב" ועד שאמר "תכאיבי לי".
הזמן שעבר מאז שאמרתי שאסור לתת לי סטירות, ואז שתפסתי את עצמי מתגרה בו בכוונה בשביל שיסטור לי.
הזמן שעבר מאז שהעיר אותי באותו לילה לא יאומן, ועד ששאל "את רוצה שאני אזיין אותך?”
הזמן שעבר מאז שאמר שהוא לא מסוגל, עד שהחזיק את הידיים שלי ודחף לי זין לגרון תוך כדי שהוא מקלל בצרפתית.
הזמן שעבר בין המשפט "לא קרה כלום" לבין המשפט "בקושי החזקתי את עצמי מלהתנפל עלייך עד עכשיו".
הזמן שעבר בין "תגידי כשלא תוכלי יותר" לבין "אני לא יכול יותר".
הזמן שעבר בין ההצעה לשים חגורת צניעות ולשלוח לי את המפתח, לבין "את?! סאדו?! מה לך ולדברים האלה?!”
הזמן שעבר מאז שאמר שהוא לא יכול, ועד ל-”ששש".
הזמן שעבר מאז שביקשתי לא להגיד לי "אני אוהב אותך", עד שקברתי את פני בחזהו וביקשתי לשמוע את זה שוב, ושוב, ושוב.
הזמן הזה, הוא כמו הקמפרי שמגישים לך בתחילת הערב.
לבלוע את הרוק, להרגיש את זה מתקרב. לעצום עיניים ולתת למה שביקשת לקרות לך.
הזמן הזה, של הציפיה. של כסיסת הציפרניים. של המתנה לרגע שבו הגביע יתמלא ביין והריאות יתרוקנו בנשיפה מחוייכת – זה לנשום לרווחה.
הזמן הזה של המתח, שאתה כבר יודע שתקבל את מה שביקשת אבל סקרן לראות מתי בדיוק ואיך בדיוק זה יהיה. התרגשות של ריצה לסלון בבוקר חג המולד למרות שאתה יודע בדיוק מה קנו לך.
יש זמן, שבו אתה רואה קסם מתרחש לך מול העיניים. ממש רואה את המסור חודר את גופה של האסיסטנטית בזמן שהיא מסתכלת לך בעיניים ומחייכת.
לפני 14 שנים. 23 בינואר 2010 בשעה 18:24
