אני חושבת שאמרתי את המילה "לא". קשה להיות בטוחה. זה לא משנה. למילים האלה אין משמעות בינינו. איני זוכרת מה אמרתי בדיוק, אבל ניסיתי לעצור אותו. כשכיוונתי אותו התכוונתי לכך שיהיה איטי ועדין וזהיר כמו שהיה בהתחלה, לפני שלמד אותי. מלמלתי משהו, והוא המשיך. ניסיתי לדבר, והוא ענה "ששש". הוא ענה כך בכל פעם שניסיתי לומר שאני לא מוכנה, בכל פעם שניסיתי לבקש ממנו להאט.
ה"ששש" הזה.
התחושה הראשונה היא כעס. אמרתי לא והוא לא עוצר! כעס על החוצפה, כעס על חוסר ההתחשבות, כעס על הסירוב לדרישתי.
בד בבד אני נלחמת בתחושה פתאומית של רוגע. הכעס לא מניח לי להתמסר, אך הדחף לציית לו הוא כמעט רפלקסיבי. הוא משקיט אותי, ואיני יכולה שלא להאלם, לפחות ברגע הראשון. הוא אומר לי להרגע ומיד אני חשה ברוגע, אך מעצם הוראתו. כעבור מספר שניות אני מתעשתת, מנסה לעצור אותו שוב. שוב הוא משקיט אותי ושוב לרגע ראשון אני נאלמת. ההרגל דוחף אותי לעשות כרצונו. אך הכעס, הכעס! כיצד הוא מעז?!
זה כואב. אני מנסה לומר לו שכואב אך איני זוכרת אם אכן אמרתי בבירור. כך או כך היה עליו לדעת. נדמה היה שלא אכפת לו. חשבתי על הפעם ההיא לפני כמה שנים, שהכאב נותר שלושה ימים. חשבתי לעצמי הנה, זה יקרה שוב. היה לי פחות אכפת הפעם. הכאב הוא מזכרת. ועדיין אני מנסה לומר לו שיפסיק. הוא שומע אותי, הוא יודע שכואב והוא יודע שאני חוששת שיכאב עוד יותר. המגע שלו רך כפוך. הוא מלטף אותי, הוא נע לאט, שם לב לכל זיע בי. אך את שאני מבקשת להפסיק אינו מפסיק.
עם כל "ששש", עולה מפלס הכעס. ההכוונה העדינה שלי אי שם בהתחלה נשכחה הרחק מאחור, ועכשיו הוא ממש... הרי שהוא ממש מכריח אותי לרצונו! ועם כל גל כעס, נשלח בי גל של תשוקה. מתחשק לי לעצור הכל ולהכות בו באגרופים ולצעוק עליו, איך אתה מעז לנהוג בי כך. ומתחשק לי להמשיך ולנסות להשתחרר מאחיזתו רק בשביל לשחרר ממנו מכה. מתחשק לי להרפות ולהתמכר למגע שלו ולהתענג על הכח שלו. גלי התשוקה הפכו למערבולת. איני יודעת מה אני יותר, זועמת או משתוקקת, ואיני מצליחה לבחור תגובה.
הכאב נעלם במהירות מפתיעה. הכעס נותר, ועם כל תנועה שלו הוא נמס לתוך האנחות התשושות שלי, והדבר היחיד שעליו אני מצטערת, הוא שאין לו מספיק ידיים לכבול אליו את כל כולי. כשאני נרדמת על חזהו, עודי ממלמלת – עוד, עוד. תודה. ועוד.
לפני 14 שנים. 8 בפברואר 2010 בשעה 7:35