הלם תרבות לא היה וטוב שכך.
אחד הדברים שאני אוהבת אצלו, שגם מה שלא כוס התה הפרטית שלו, הוא מקבל וסובלני. מושך בכתפיו ואומר "אוקיי".
ונהנינו, אבל מה החוכמה - היינו ביחד, מה יש לנו לא להנות. הייתה אחלה מוסיקה חלק מהזמן. ועל הבמה היה נורא משעמם. מכני, חסר רגש. אבל הרחבה - הו, הרחבה! אלה האנשים שמצליחים לרגש אותי. לא כל כך לחרמן כמו - לגעת לליבי. כי פורנו, גם כשהוא לייב, זה רק פורנו. אבל לראות אנשים ככה חופשיים ללכת עם מה שמרגש אותם - זה מחמם את הלב.
על הבמה בחורה מוצלפת עם זר פרחים תקוע לה בתחת. זה נורא חמוד וגם יש לה תחת מאד מאד יפה. אבל על שפת הבמה נשענת, כורעת על הרצפה, מישהי קשורה בקולר, השרשרת אחוזה ביד גברית, הוא כורע מעליה, מלטף אותה, עסוק בה. בסך הכל בחורה יושבת וצופה. היה בזה יותר רגש מבספנקר שהאדים ישבן חשוף, יפה ככל שיהיה. והחבלים... אני הכי אוהבת לראות קשירות אבל זה היה זלזול. ככה קושרים? באמת, ככה קושרים? זה הרי מופע, בכל זאת. עם חבלים כאלה עושים בונדג'? באמת? עליתם להופיע, אז תופיעו.
והוא יודע איך לגעת בי, והוא יודע מה לומר לי, ויודע מתי הזמן לדבר ומתי הזמן ללכת.
ואנחנו רוקדים. והוא יודע איך לרקוד איתי, ויש רגע שבו הוא נשען בגבו על אחד העמודים ואני רוקדת מולו, ואני מרימה את העיניים, וזוג אזיקים משתלשל ממנו, בדיוק במקום להרים את ידיו ולחבר אותו לעמוד.
ואני רוקדת איתו, רק רוקדת, מצמידה את פניו לצווארי ומאחורי גבו מגניבה מבט לאזיקים האלה. נראים כל כך נוחים. רק להרים את ידיו. אני לא אומרת כלום. רק מסתכלת. נושכת שפה תחתונה. לא מפסיקה לרקוד. לא מפסיקה לנשק אותו.
הוא מקרב שפתיים לאוזן שלי ואומר: "התשובה היא לא".
לפני 14 שנים. 14 בפברואר 2010 בשעה 9:32
