פתאום זה נראה לי חולה.
או שאולי, נראה לי אחרת.
לכאב כבר אין משמעות. פעם אהבתי, כאב. אהבתי את זה. הגוף שלי אהב את זה. ביקש את זה. הוא היה מגלגל פטמה בין שתי אצבעות והייתי לוחשת לו, חזק יותר. הוא הוא, הגבר שלי, זה שעכשיו. בימים הראשונים שלנו, הייתי לוחשת לו - חזק יותר. היום הוא זוכר את הלחישות ההן שלי וסוגר פטמה בין שתי אצבעות ולוחץ ואני פולטת - איי, די.
הוא אומר לי, הפכת לרגישה יותר. פעם היה לך נעים, עכשיו כואב.
זה לא זה. זה שפעם רציתי כואב, ועכשיו אני רוצה רך. אוהב. פעם לא הרגשתי את זה, מגע של גבר שאוהב אותי. זה מרגיש אחרת. העור מגיב אחרת.
תמיד רציתי חזק יותר. חזק כל כך עד שיכאב. איתו הרגשתי עוצמה שעולה על כל קודמיו, ללא טיפת כאב. חזק עד כדי רעד, עד כדי סחרחורת, עד כדי קוצר נשימה. וכאב אין.
עדיין מתחככים. עדיין מסתגלים זה לזה. בעיקר אני מסתגלת, לגבולות שלו. הוא מנסה ללמוד לשמוע בקולי, כשאני אומרת "תן לי". להרפות, לתת לי. קל היה לו יותר ללמוד לקחת אותי. הרגיש לו נכון יותר, איש מערות אהוב שלי.
לא השתניתי. אבל הדרכים הן אחרות. החשקים לובשים צורה אחרת. לקחת אותו, לא דרך הסבל. התמסרות שאין בה סבל. שיש בה התגברות עצמית ויש בה אתגר ויש בה קיצון, אבל אין בה טיפה אחת קטנה של סבל. ועתה במבט לאחור זה נראה לי חולה: הישארות ולו לרגע עם גברים שרצו להביא אותי לדמעות של כאב.
הוא לא יתן לי לזוז, יתעלם ממחאותי, יכפה עלי את מגעו - אך לא לשמוח בכאבי, אלא בעוד אנקת עונג שחילץ ממני, שהוא יצר והיא שלו.
לא גוף אל גוף שאולי יצמיחו מעט אהבה. אלא אהבה גדולה ועצומה, שמכוחה נצמד גוף אל גוף ומבקש להיטמע בו, להיאחז, ללפות. להשתייך, לא כצעצוע שלוחצים בו על כל הכפתורים לראות אם לא יישבר, אלא כתכשיט יקר שמצמידים אל העור ומצחצחים ושומרים עליו מכל משמר. ובלילה, מניחים תחת הכרית, ובבוקר נושקים לו.
אהבה. לעשות אהבה.
ולהסביר מה זה בדיוק שעושים, איני מצליחה.
אולי זה זה שלמרות שלא הלכנו בסוף לשום מסיבה, בכל זאת התחפשנו זה עבור זו, כל אחד על דעת עצמו, מבלי לתאם. אולי זה זה שה"אני אוהב אותך" שלו חודר אותי יותר משחדרה אי פעם הצלפת שוט. אולי זה החום שלו שממשיך לזרום בי עכשיו, צובע את כלי הדם בסוכר חום, מזכיר לכל תא בגוף שהוא שלו.
לחבק אותו ולחייך - שלי, שלי ורק שלי.
לפני 14 שנים. 2 במרץ 2010 בשעה 9:56
