לעזאזל עם זה.
הראש כואב והגב כואב והבטן גם לא טוב לה כל כך והברך הארורה הזו לא מחלימה כבר שבוע, והדמעות נופלות לי על הפנים בלי שאני בכלל שמה לב שהן התחילו.
ואני צריכה משהו ואני לא יודעת מה, אני עצבנית וחסרת מנוחה ומתחשק לי להתכרבל תחת השמיכה ולחבק כרית ולבכות בלי לדעת על מה אני בוכה, ומתחשק לי לשבור משהו, להשליך חפצים על הקירות ולהתרכז בקול ההתנפצות שלהם, להטיח אותם בכל הכח ולהרגיש את השרירים בזרועות מתמתחים לכבוד החגיגה.
אז אני זורקת אותו על המיטה ומטביעה את הלשון שלי בפה שלו, ונועצת את הציפורניים שלי בחזה שלו ובמותניים וגוררת אותן ומועכת אותו כך שאראה אותו מכווץ את עיניו בכאב. שיכאב לו, לא אכפת לי עכשיו. סוגרת שיניים על הצוואר שלו ויונקת ולא חושבת על הסימנים שישארו. יושבת עליו ולא נותנת לו לנוע בחופשיות, הוא מנסה להחזיר לי נשיקות אך אני מפריעה לו, לא מתחשבת בתנועותיו, לא נותנת לריקוד שלנו להתחיל. עכשיו זה שלי. ובכל זאת אני נמסה לתוכו (לתוך הריקוד). הידיים שלו כל כך חמות ואני מתענגת על התחושה שהן יוצרות כשהן נעות על גבי ומצמידות אותי קרוב יותר ומנסות לכפות עלי את הקצב שלו כשהוא חודר אלי, ונושכת חזק יותר. שקט, אני אומרת לו. תן לי.
מאוחר יותר, כשהוא נח על החזה שלי, רק אז אני יכולה לחבק אותו ולשכב כך, שלווה, מחייכת. לראשונה מאז אמש, חיוך של רוגע. הוא כבר מאחר לעבודה ואני שולחת אותו למקלחת. הנשיקה שלו כשהוא חוזר כל כך רכה על השפתיים שלי, שאף הזרת ברגל מתאהבת בו מחדש.
לפני 14 שנים. 25 באפריל 2010 בשעה 6:19
