כשהוא חוזר מהמקלחת הנשיקה שלו על השפתיים שלי רכה-רכה, והיא נמשכת ונמשכת ואני שומרת את העיניים שלי עצומות.
לאט לאט הוא מזיז את הראש שלי לרוחב המיטה כך שאני שוכבת במאונך אליו, הוא עומד לצידי על ברכיו וידו שזורה בשערי. אני כל כך אוהבת את הנשיקות שלו, הוא יודע לנשק אותי כך שאני מרגישה סוכר זורם לי בכל כלי הדם. אני יודעת מה הוא יעשה, ואני ממתינה בסבלנות, עוצמת עיניים שלא אדע את הרגע המדוייק, מתענגת על החיבוק של השפתיים שלו את שלי.
שלוש, שתיים, אחת... עוד רגע זה יקרה, אני מזכירה לעצמי לא לבלוע את הרוק. הנה הוא בפה שלי.
עכשיו אני מסתכלת על הפנים שלו. הוא לא מביט בי עדיין, רק מפנה לקיר מבע של הפתעה קלה. נדמה שבכל פעם זה מפתיע אותו מחדש, כמה שזה קל. כאילו הוא אף פעם לא משוכנע עד הסוף שמותר לו. כאילו שהוא לא יודע שאקבל אותו אלי בברכה, בשמחה. והוא הרי יודע. מצחיק לראות ענווה יוצאת ממנו. זו לא תכונה שבולטת אצלו ביום-יום, אז כשהיא פתאום נשפכת ממנו ככה זה מקסים. הוא מחזיק את השיער שלי, אבל נזהר לא למשוך חזק מידי. מכוון את קצב התנועה שלי אבל נזהר לא לעשות תנועות גסות שיכאיבו לי. מניע את האגן שלו קדימה ואחורה אבל מנסה לעצור בעצמו שלא לחנוק אותי. גם זה מקסים אותי.
ואז החלק האהוב עלי. הוא מטה את הראש מעט למעלה, בעיניים עצומות. האנחה שלו. פכירת האצבעות. לפיתת הסדין, ההישענות על הקיר. ההבעה על פניו. ברגעים האלה אני יכולה לנסות לדמיין מה הוא מרגיש. נראה שזו הרגשה טובה. אני כמעט מתאהבת בעצמי עכשיו. כן, שחרר עוד אנחה אהוב שלי. כן, הנח את כף ידך על הלחי שלי. כן, נשך את שפתיך, תן לי להרגיש את ההנאה שלך מחלחלת לתוכי.
אני אוהבת את ההתנשפות המחוייכת שלו. אוהבת שהוא מנשק אותי בכתף וממלמל תודה. אוהבת שהוא מניח עלי את הראש ואומר לי שהוא אוהב אותי. אוהבת לדעת שהוא היה עושה את זה גם אם לא הייתי עושה שום דבר. הידיים שלו כל כך חמות. השעה כבר קרובה לשמונה. כל כך קשה לא להתקשר ולהודיע שאנחנו לא באים. כשהוא יוצא, אני מתחילה לספור אחורה את השעות, ומחשבת לצאת מוקדם יותר, בשביל שלפני השיעור אספיק לקפוץ אליו למשרד לעוד נשיקה.
לפני 14 שנים. 27 באפריל 2010 בשעה 7:34
