שבעה חודשים.
בפעם הראשונה שכרעתי מולך על ברכיים, אמרת לי קומי, זה מוזר ככה.
הבוקר כשהנחתי ראש על הברך שלך, ידך ליטפה בנחת את ראשי, ודאי לא נתת על כך את הדעת. אני אוהבת את איך שהיד שלך באופן אוטומטי מלטפת את הראש שלי, כל אימת שהוא נמצא לידה.
בפעם הראשונה שביקשתי ממך לא לזוז ולתת לי, אמרת שאתה לא יכול.
אתמול בערב לא ניסית להסיט את החולצה ולא ניסית לכוון אותי. שכבת על הגב בלא ניע, רק כפות הידיים המתאגרפות לסירוגין מעידות על כך שאתה מרגיש אותי.
בכל פעם שאתה גומר אני מתאהבת בך שוב.
בפעם הראשונה ששכבתי אתך חשבתי שאני הולכת לאבד אותך. עבר זמן מה עד שהעזתי לומר לך שאני מפחדת. שאני מתחילה לחשוב, שאולי לאבד אותך יכול להיות הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי. אמרת, שאני לא צריכה לפחד.
המשכתי לפחד. המשכת לא לאכזב אותי. התחלתי להעיז לקוות. המשכת לא לאכזב אותי.
העזתי להתאהב בך וזה לא כאב בכלל.
הנשיקה הראשונה שלנו הייתה מוזרה ורעה. בכלל לא רצינו להתנשק. זה הרגיש כל כך לא בסדר. אבל מעולם לא שכחתי עד כמה השפתיים שלך היו נעימות באותו מגע ראשון.
הנשיקה השניה הייתה מתוך שינה, ללא כוונה וללא האומץ להודות שקרתה.
הפעם הראשונה שעשינו סקס הייתה בשירותים של מטוס.
הפעם השניה, נגנבה בבית המלון בין הפגישות והראיונות.
את הפעם השלישית אני לא זוכרת. במשך שבועיים התגנבנו, אבל אני לא זוכרת מתי שוב הצלחנו לחמוק משאר האנשים למספיק זמן.
הדבר שאני הכי אוהבת בלעשות אתך אהבה, הוא העובדה שזה המצב שבו אני הכי צמודה אליך, מרגישה את החום שלך עם השטח הכי גדול מהעור שלי. אני אוהבת להרגיש אותך בתוכי כי זה הכי קרוב זה לזו שאנחנו יכולים להגיע, הכי עמוק שאנו יכולים להתלפף זה בזו.
אני מתאהבת בך מחדש בכל פעם שאתה אומר לי תודה על האוכל.
בכל פעם שאתה בולע את הפנים שלי בנשיקות.
בכל פעם שאתה שולח לי הודעה באמצע שיעור.
בכל פעם שאתה מנשק את גב כף הרגל שלי.
בכל פעם שאתה אומר למישהו "החברה שלי".
בכל פעם שאני מסתכלת על התמונה ההיא שלך עם המלך.
הוא נראה כל כך שליו ומרוצה.
בכל פעם שאני מסתכלת בעיניים שלך. בכל פעם שאתה מפנה את המושב שלך באוטובוס. בכל פעם שאתה מכין לי תה לימונענע בבוקר. בכל פעם שאתה לוקח את השיער שלי ועל ידי האחיזה בו מכוון את תנועת הפה שלי על הזין שלך. בכל פעם שאתה אומר לי שאתה אוהב אותי. בכל פעם שאתה אומר לי שאני בן אדם טוב. בכל פעם שאתה זוכר לקחת סוודר גם בשבילי. בכל פעם שאתה מחפש אותי עם היד מתוך שינה. בכל רגע אתך, בכל רגע בלעדיך, בכל מחשבה עליך, בכל נגיעה בך, בכל מבט ובכל מילה, אני מתאהבת בך שוב, ושוב, ושוב, ושוב.
הפעם הראשונה שהתאהבתי בך הייתה כשאמרת לי שאתה לא מוכן לשים אותי במקום השני.
הפעם הראשונה שהודיתי בכך שהתאהבתי בך, הייתה אז כשאיבדתי את המפתחות.
הפעם הראשונה שאמרת לי שאתה אוהב אותי הייתה בטלפון, בזמן שטיילת עם הכלבה שלך, בששה עשר בינואר.
אבל אמרת לי כל הזמן גם לפני כן. בהתחלה במעשים, אחר ברמזים, אחר במילים כתובות.
לא היית מאוהב בי אז, אבל אהבת אותי, באמצעות איך שגרמת לי להרגיש, בכל מה שעשית למעני.
יותר קל לי לדבר על זיונים מאשר על דברים חשובים באמת.
ואני אוהבת אותך,
ואתה יודע את זה, ולא בגלל שאני אומרת לך את זה בגמגום מתנשף לתוך החזה שלך. אתה יודע את זה בגלל ארוחות הצהריים, הגרביים שלך שמקופלים במגירה, האור שיש לי בעיניים שבגללו כולם אומרים שלי שרזיתי או שעשיתי משהו בשיער, האופן שבו הגבתי כשלרגע קט העזתי להעלות על שפתי את צירוף המילים "אם אתה רוצה לעזוב", הנסיונות שלי לבנות משפטים נטולי שגיאות בספרדית. אתה יודע את זה כמו שאני יודעת, כמו שיודעים שהלב שלך פועם למרות שלא כל הזמן רואים אותו מתכווץ ומתרפה.
ולפעמים אתה מרגיש את הדופק כל כך חזק, לפעמים מתחשק לך לצעוק,
כמו שעכשיו איני מסוגלת להפסיק לומר זאת שוב ושוב:
אני אוהבת אותך יקירי, עד לא-כלות, עד אין קץ, לכל עומק הלב ולכל אורך כל עורק ונים.
לפני 14 שנים. 24 במאי 2010 בשעה 7:15
