אני אומרת לו, אל תחשוב. אל תנסה. אל תתעקש. עצום עיניים.
הרבה אני אומרת לו.
הוא תמיד עוצם עיניים כשהוא מנשק אותי, אבל זה לא מספיק לי. תעצום באמת, אני מבקשת. אל תנסה להגיע - תהיה.
אל תחשוב על איך שאתה רוצה לגרום לי להרגיש. הישאר ברגע הזה. שקע בו. נשק לי את האצבע המורה ואל תחשוב על שום דבר מלבד הטעם שלה. אהוב את הטעם שלה.
הלילה, הוא היה שלי. רציתי את הכאב, רציתי אותו ככה. רציתי את אחיזתו בפרקי ידי ושיערי וכף ידו על פי, רציתי את הכח הזה שלו, שיכה את עצמו לתוכי, שיזכיר לי מה הוא יכול. ההתחלה הייתה מושלמת. אבחה חדה של אהבתו מוטחת בי. "הכאב לי" אמרתי לו והוא ציית.
אני אוהבת את המשפט הזה: "הכאב לי, אמרתי לו - והוא ציית". זה מבטל במשהו את ההגדרות הריקות ומשאיר לנו את הריקוד. זה מה שזה, בעצם: ריקוד. להצמיד גוף אל גוף ולחוש זה את תנועותיו של זו, להתאים עצמנו לקצב של בן הזוג, להתמזג לגוף המשלב צעדים לתנועה אחת רציפה של חן ותאימות.
איני זוכרת במדוייק את השעה כולה. איני יודעת כמה זמן נמשכה. אני זוכרת רסיסי תמונה. את ידי המחליקות על גבו. את הטעם שלו. אני זוכרת שהרגשתי שאני עולה באש. שאני מסתחררת סביבו ובתוכו. אני זוכרת את המבוכה נושרת ממני פרור אחר פרור. איך בהתחלה ניסיתי להסתתר ואז כבר לא היה אכפת לי, רק שייקח אותי כבר. קח אותי, ככה, קל ופשוט, אני הרי שלך.
איני זוכרת באיזה רגע אמר "אני אוהב אותך" אבל אני זוכרת שחשבתי אז שהרגע היה מושלם.
אבל הרגע שהכי חדר אותי באור, היה היום בבוקר. התעוררנו יחד. ובו ברגע, הוא נישק אותי. מבלי לפקוח עיניים, מבלי להתמתח, מבלי לרטון על השינה שפסקה. ראשית נשק לי. ליטף את פני, אסף את ידי לחיקו. ואז, הבטתי בשעון וראיתי שתכף הוא מאחר לעבודה, והרמתי קול בהול, קום עכשיו, יש עשר דקות. והוא קפץ מהמיטה והתלבש מהר ולא נגע בי עוד אלא לנשיקת הפרידה. אבל הנשיקה הזו, הדרך שבה ננסכה עלי, מילאה אותי בו לכל היום.
להיות נאהבת. שוב ושוב אני חוזרת על המילים האלו, תמיד בהשתאות. אז ככה זה, להיות נאהבת. לא לשאת חן, לא לעורר חיבה ותשוקה ואף לא לעורר הערצה. להיות נאהבת, בפשטות היומיומית של הסרת כביסה מהחבל והנחתה מקופלת בארון.
להיות נחשקת. תמיד תשוקה נקשרה אצלי בפראות. בהיעדר ריסון. בלעשות אהבה כל כך חזק שיכאב. באחיזה משתקת, בנשיכות, במכות. לטרוף, לכבוש, לפרק. אצלו הייתי נחשקת מבלי להיות טרף. נחשקתי ברוך, ברצון לעטוף, ברצון להטיב. בנשיקות נטולות יניקה, אלא רכות, מלטפות, וכובשות לא בכח, אלא בהמיסן אותי. תן לי אש, תמיד ביקשתי. הוא נתן לי אש שאינה מאכלת, אלא ממיסה. שאינה מרתיחה ושורפת, אלא שומרת אותי חמה וטובה. הייתי פראית והוא לימד אותי רוך.
אך גם אני לימדתי אותו דבר מה.
ולפעמים הוא לוקח אותי כמו שאני. כמו הלילה.
לפני 14 שנים. 7 ביוני 2010 בשעה 6:04
