Anything Goes

יש תכונה אנושית שהיא מדהימה בעיני. לא מפני שהיא כשלעצמה, ללא הקשר, כזאת מיוחדת, אלא משום שזו תכונה טובה שיש למעט מאד אנשים.

לי אין אותה.

לטדי יש.

כשאני מעבירה עליו ביקורת, הוא תמיד מקשיב לי.
כשאני מרימה עליו את הקול מרוב תסכול, לעולם אינו צועק עלי בחזרה.
הוא ירים את הקול אם יהיה צורך, אבל לא מיד בהתחלה. לא אינסטנקטיבית. לא בכל פעם שאני עושה זאת. הוא יענה לי בשקט ויזכיר לי בנועם אך ללא התנשאות, להנמיך את קולי.
כשאני מעבירה עליו ביקורת, לעולם אינו מגיב ב"את בעצמך", בניגוד למה שלרובנו מתחשק לעשות כשמבקרים אותנו.
הוא מקשיב.
כשאני מעבירה עליו ביקורת, לעולם אינו נכנס למגננה, אינו פוצח בהצטדקויות, אינו מגיב כאילו תקפתי אותו. למרות שלעיתים הניסוח שלי כן תוקפני.
תמיד תגובתו מכבדת, שלווה ואמפתית.
תגובותיו לעולם אינן מוגזמות, לעולם אינן תוקפניות, לעולם אינן צבועות ולעולם אינן מתחסדות.
תמיד הוא נכון להקשיב לי, תמיד נכון לנסות להבין לליבי, תמיד נכון להתאמץ בשבילי.

וגם כשאני מאד מאד כועסת עליו, בעודי גוערת בו, אני חושבת לעצמי - כמה שאני אוהבת אותו על האופן שבו הוא מגיב לזה.

אם אדם נמדד בכעסו, הרי שהאיש שלי הוא הטוב שבאנשים. כי גם כשאיני נועמת לו, הוא ממשיך להרעיף עלי אהבה, מבלי לגרוע אף לא פרור אחד.


היה רגע כזה הבוקר.
עלי לזכור זאת. עלי לזכור כיצד הגיב כשתקפתי אותו.
עלי לזכור זאת בשביל לדעת תמיד איזה אדם נפל בחלקי לאהוב.
עלי לזכור זאת בשביל שבפעם הבאה שאכעס, אקדים ואביע את רגשותי בנועם.
עלי לזכור זאת בשביל שבפעם הבאה שאספוג ביקורת, אשכיל ללמוד ממנו.

עלי לזכור זאת, כי זה שיעור.