כשהוא משדר כזו מידה של בטחון ושלווה, קצת מזה דובק גם בי.
* * *
בימים כאלה, להניח עליו את הראש, זה כל כך הרבה.
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=199110&blog_id=24956
* * *
ימים של סערת רגשות עוברים עלי. דומה, שמשהו בתוכי התפוצץ. המוח שלי עבר למתכונת חלקי משפטים. טדי הוא שנאלץ לסבול את זה. כי בימי הסערה שלי, הוא - הוא! הוא האי, חוף המבטחים, צוק של יציבות - ועליו אני מתנפצת חזור והתנפץ.
* * *
הייתה שיחה מוזרה אתמול. האם הוא יכול לסמוך עלי? האם אבן יכולה לסמוך על מים? האם מים יכולים לסמוך על אש? האם אדמה יכולה לסמוך על אויר?
אבל הרי כך או כך הם משלימים זה את זה. ובכל ליבי אני מסורה לו. דמיין עץ. עץ ברוח חזקה. ענפיו נחבטים זה בזה, נשלחים לכל כיוון, כמעט ונשברים. כל צמרתו נראית כאחוזת טירוף. מסוכן להתקרב לעץ כזה. הוא עץ בסערה, הוא מתנופף ומאיים.
אך השורשים שלי חזקים ואיתנים יותר מכל סערה.
אני נראית נטולת אחיזה, אני נראית לא צפויה ומעורערת ונתונה לתאונות ומשברים. אך מתחת, שורשים עבים ששום מבול לא יוכל לעקור. כשזה יהיה משהו שבאמת משנה - כן, אתה יכול לסמוך עלי.
* * *
העיניים שלי כואבות. אני מיואשת, מפוחדת, שלווה ומאוהבת. אני מפלצת צומי, חזירת רגשות. אני מערבולת. אני עייפה. אני התכרבלות. אני מבולבלת. אני אש, אמורפית ולכל הכיוונים. אני מים, נשפכת וסוערת ומרגיעה. אני אוויר, אנרכיה קלילה ושקופה. אני אדמה, נצחית ושלך. לא, איני אדמה. חול, לכל היותר. אבל יש למים האלו אדמה להיספג בה, צוק מבטחים, גחלים הממשיכות ללחוש.
לפני 14 שנים. 5 ביולי 2010 בשעה 12:38
