וגם שולטת (בימים אי-זוגיים). גם אחת כזו, רוצה שליום אחד, מישהו יאמר לה - אל תדאגי, אני אטפל בכל.
לא ניתן לקבל את זה, כמובן, כי הצורך לנהל הכל בעצמך מונע ממך לסמוך על מישהו אחר שיעשה משהו. הצורך שהכל יהיה מושלם או שלא יהיה בכלל, לא מותיר הזדמנות לאף אחד לנסות.
אחת כזאת, לפעמים צריכה שיקשרו לה את הידיים בשביל שתוכל להרגע.
אחת כזאת, קצת מפוזרת, קצת היסטרית, קצת רגשנית. חולמת על מישהו שיקח את הראש שלה ויצמיד אותו בכח לכתף שלו ויבטיח לה, שהוא חזק לפחות כמוה. ויתן לה מנוחה. ויתן לה להתפרץ ולסעור בכל העוצמה שבה הרגשות שלה יכולים לבעור, ויהיה שם לכבות את השריפה כשזו תתחיל ללחך את הוילונות ולטבוע כתמים כהים על הקירות.
אחת כזאת, שמנמיכה גברים רק כי היא יכולה. תאהב את הגבר שבמקום להנמיך את עצמו, יגביה אותה. אחת כזו, שפשוטי העם משעממים אותה. אחת כזו שהייתה טובה לעבדיה, ושמרה את לבה למלך. שלא באמת האמינה בו.
אחת כזאת, כאשר יום אחר יום אומרים לה, אל תעשי דבר, אני אדאג לכל. ראשה סחרחר עליה. דמה רותח. אמון באחרים הוא פתח לכשלון! אך יום אחר יום, מאתיים וחמישים ימים, משקיטים אותה. זה מטריף אותה, זה משבש את פעולת כל המערכות, אך יום אחר יום היא לומדת להאמין, ואחרי מאתיים וחמישים ימים, היא אסירת תודה.
אחת כזאת, עם דרישות בלתי אפשריות, עם מדדי איכות מפלצתיים. שנכנסת שוב ושוב לקרבות, רק בשביל למצוא את זה שיותר חזק ממנה. חזק מספיק בשביל לא להיות זקוק לחולשה שלה. חזק מספיק להביט לה בעיניים.
זו לא היא, אלה הסטנדרטים שלה. היא דווקא פשוטה הרבה יותר.
איני יכולה למסור את עצמי בידי מי שאינו יכול למסור את עצמו בידי. איני יכולה לקחת את מי שאינו יכול לקחת אותי. אני זקוקה לעולם ומלואו. אני זקוקה ליקום כולו.
חיפשתי הרבה. עשיתי כברת דרך. יש לי את הצלקות להוכיח את זה.
ומצאתי.
בדיוק את מה שחיפשתי, בדיוק את מה שייחלתי לו, בדיוק את מה שהייתי זקוקה לו, בדיוק את מי שהיה זקוק דווקא לי.
חיפשתי היטב. והצלקות שוות את זה.
לפני 14 שנים. 6 ביולי 2010 בשעה 8:31
