עצבים, עצבים, עצבים.
הרבה דברים לעשות ומעט מאד זמן לעשות אותם.
הרבה חובות לעמוד בהן ומעט כח.
הרבה צורך בניהול זמן ובערנות, מעט שינה.
משבר אמון שלאט לאט מתאחה אך לאט מידי, כמו בניין קלפים, שכל משב מפיל אותו. דבר עדין, אמון.
אי אפשר להכריח את עצמך להאמין. אפשר לחשוב שכדאי, אפשר לחשוב שצריך, אבל אי אפשר בכח ההחלטה בלבד לחוש אמונה ואמון. צריך איזה טריגר חיצוני, משהו שיעורר את הרגש הזה.
הרבה צורך להגדיר סדר עדיפויות, אפס כישורים לעשות את זה.
בכל יום ויום אנחנו הולכים לסופר לקנות לחם, קונים המון שוקולד ושניצל, אבל לא לחם.
מטאפורית, כמובן.
מדי יום אני שואלת את עצמי אם ההחלטות שקיבלתי נכונות.
מדי יום אני מפקפקת בעצמי. מדי יום אני מתחרטת על הרבה דברים, לא כי באמת לא טוב שעשיתי אותם, אלא כי אני עדיין לא יודעת מה ההשלכות שלהם וזה מבהיל אותי.
מדי יום תש כוחי. בכל יום, בשעה שמונה בערב, כל רצוני הוא לזחול אל בין זרועות חזקות וחמות ולהניח ראשי על חזה רחב ולבכות את הפחדים שלי. מדי בוקר, עלי לכפות על עצמי את הערות, ללקט בתחתית נפשי שאריות של כוחות, להתחיל עוד יום. מיום ליום זה לא הופך קל יותר, ולכן הופך לקשה.
מדי יום אני חשה את התוצאות הכואבות של הטעויות שעשיתי, טעויות שנעשו לפני שנה, לפני שנתיים, לפני חמש שנים. אין דרך לתקן אותן. יש לקבל החלטות למזעור הנזק ולעמוד בהן. ואני, מפונקת שכמותי, רק לבכות אני יודעת.
דברים נורא קטנים מוציאים אותי משיווי משקל. כל דבר קטן. מרגישה כמו עלה נידף.
רק לעבור עוד יום.
וכשלא מצאתי את הכפכפים שלי, בעטתי בערימת החפצים שבפינה, הנחתי להם להתפזר ולא אספתי.
ואין לי, באמת שאין לי כח לקום עכשיו, להתלבש, לאסוף את הספרים, ללכת לאוניברסיטה. באמת אין לי כח.
אני רוצה לחזור למיטה ולהמשיך לבכות.
אבל אין ברירה.
והייתי רוצה כל מיני דברים, אבל צריך לבקש, ואין לי כח. וזה גם מרגיש אחרת, כשמבקשים. ובעיקר אין לי כח.
אני בוכה רק מהעייפות. באמת. יש הבדל בין בכי לבכי. וזה, בכי של עייפות, כל כולו. פשוט מעייפות.
למשוך עוד כמה ימים.
לפני 14 שנים. 19 באוקטובר 2010 בשעה 7:49
