מתוך "העלמה והמוות", מאת אריאל דורפמן:
[...] התחלתי... להתבהם. האמת האמת - פתאום ממש נהניתי. זה נהיה משחק כזה. נתקפתי מין סקרנות... חולנית באופן חלקי, בחלקה מדעית. כמה היא מסוגלת לספוג, אשה כזאת? היא תעמוד בזה יותר מההיא? איך האבר מין שלה מגיב? הוא מתייבש כשמזרימים לה חשמל? היא יכולה להגיע לאורגזמה בתנאים כאלה? אתה יכול לעשות איתה מה שאתה רוצה. היא לגמרי בשליטתך, אתה יכול לממש את כל ההזיות שלך.
כל מה שאסרו עליך מאז ומעולם, כל מה שאמא שלך אי פעם לחשה לך אל תעשה בשום פנים ואופן. אתה מתחיל לחלום בלילה חלומות, איתה, עם כל הנשים. בוא הנה דוקטור, הם היו אומרים לי, לא תגיד לא לבשר חינם [...]
--------------
זה רק קטע קטן מתוך המחזה. כשהייתי בת 16 בערך, נתקלתי במחזה הזה בערימה של מחזות שרפרפתי בהם, והוא כבש אותי לחלוטין. העלמה ההיא, היה בה כל מה שרציתי בדמות. התכוננתי אז למבחן מעשי, הייתי אמורה לבחור מונולוג או דיאלוג - וידעתי בדיוק מי אני רוצה שישחק איתי. בחור אחד שלמד איתי במגמת התיאטרון. הוא היה מושלם. יכולתי בקלות לדמיין אותו בכל סיטואציה מסיפור חייו של אותו רופא. לא יודעת למה, בעצם. הוא מצא חן בעיני, הבחור הזה. לא הכרתי אותו היטב, ואיני יודעת למה חשבתי שהוא מושלם לתפקיד הזה.
כעבור כשנתיים הוא התגלה כאיש לא כל כך טוב, ואיש שהיחס שלו לנשים... ובכן, לא נעים. אין קשר מהותי בין כל הפרטים שכתבתי עד עכשיו. לא זכרתי מי חיבר את המחזה ואת הרקע לעלילה, את המקום והזמן. זכרתי רק את האינטרקציה הזו, אנס והקורבן שלו, יושבים זה מול זה, מדברים על מה שקרה. עד היום אני חולמת לשחק במחזה הזה יום אחד, אם כי כבר מזמן איני חולמת על קריירת משחק. רק על חמש עשרה הדקות שלי על בימת חובבים, אפשר גם מעורבת, זה לא מהותי. היום, בספריה של האוניברסיטה, חיפשתי מחזה של יונסקו בשביל איזה קורס. כרגיל, הוא לא היה במקומו על המדף, וחיטטתי ב"סידור ראשון" - שם הספרנים מניחים את הספרים שהוחזרו, לפני שהם נושאים אותם בקבוצות קטנות חזרה למקומם. מצאתי את "המילים" של סארטר, והייתי צריכה לעצור בעצמי לא לשקוע בו - שזה מוזר, כי בפעם הראשונה שניסיתי לקרוא בו, לפני כמה שנים, הוא מאד שעמם אותי ולא שרדתי את העמוד הראשון. אני תוהה אם זה הזמן שעבר או השינוי במהדורה, שאז הייתה בלויה, עם האותיות הקטנות ההן שתרגומים ישנים כתובים בהן, כאינן רוצות להיקרא, על דפיהן הצהובים והרכים, כמעט מתפוררים. עכשיו אני מביטה במהדורה חדשה, מודפסת בפונט נוח על דפים לבנים וקשיחים. עכשיו, כשהקריאה בו קלה, אני נסחפת עם הסיפור הכאילו לא מעניין. ידע לכתוב, הבחור.
שם מצאתי את "העלמה והמוות" שאני תמיד זוכרת, ודפדפתי בו, לראות מי המחבר ולקרוא שוב את הסצנות האהובות. הופתעתי לגלות שהוא צ'יליאני. כל חיי האקדמיים, רק אירופה דוחפים לי. כמעט ואיני נתקלת ביבשות אחרות. רק קאמי, והדורפמן הזה. מעניין מאיפה סבתא שלו.
כשקראתי את הקטע שציטטתי למעלה, זעתי בכיסא, בהתחממות לא נוחה. סיפור מוכר - הצטדקות של פושע - והגוף לפתע מגיב. לא נוח לי עם התחושה הזו, אבל כן חמים לי כשאני מנתקת את הסיפור. לא חושבת על סיפור המסגרת, אלא מדמיינת לו פנים אחרים וחדר אחר להימצא בו ונסיבות אחרות בהן יבדוק איברי מין של אשה כזו או אחרת.
החלק שהכי נגע בי, היה "אתה יכול לממש את כל ההזיות שלך". למה לשקר? ריגש אותי. ממש כך.
המשכתי לקרוא, קויתי שדורפמן יגע בי שוב. אך משהופיעה שוב דמותה של העלמה, פגועה ומטורפת בשל הסקרנות והגירוי שלו, כבר לא יכולתי לדמיין שום דבר, ולא יכולתי להתשוקק לשום דבר. אמיתי מדי.
רק רגע אחד נעתי בכסא, שילבתי רגליים, ואז הזוועה חזרה להיות רק זוועה. היא יכולה לרגש רק כסצנה בודדת, ללא ההקשר שלה.
וכל מה שנשאר לי - כמה תמונות, כמה הזיות, כמה משאלות קטנות, להיות למישהו מקום בו הוא יכול להגשים את כל ההזיות שלו. לא ככה - אלא פשוט, להיות עבורו המקום הזה. לא לכל אחד. רק לאחד מסויים. הוא לא כזה, אני יודעת. אבל לפעמים אני מפנטזת - ואיני יודעת על מה, כי אינו מגלה לי הזיותיו. מפנטזת להגשים לו אותן, כל מה שיבקש. אני יודעת, שזה לא אונס. אני רק לא יודעת מה כן, ובכל זאת אני רוצה את זה.
מצחיק, איך דבר אחד מוביל למשנהו, איך מחשבה מסויימת מולידה את רעותה.
בגלל זה אני אוהבת את יונסקו. בגלל היכולת שלו לקשור כך בין מצבים, ליצור את ההקשרים האבסורדיים והבכל זאת קלים האלה. ובקט. אני מאד אוהבת את בקט.
ועכשיו שמתי לב ש"המילים" שמונח לפני הוא תרגום חדש. נו, ברור. איזה הבדל שזה עושה.
לפני 14 שנים. 17 באוקטובר 2010 בשעה 12:47