הייתי ממש לא בסדר. על זה אין ויכוח. לגמרי עברתי את הגבול. אני במקומו הייתי רותחת.
והוא כועס עלי. ודאי שהוא כועס, אי אפשר שלא לכעוס על דבר כזה.
ועם כל הכעס שלו, הוא לא מרים עלי את הקול. עם כל הכעס שלו, הוא עדיין מנשק אותי ממושכות כשאני באה, עדיין מחבק אותי ומשרה עלי את החום שלו בנדיבות. עדיין אומר לי שהוא אוהב אותי.
וכשאני רואה אותו ככה, אוהב אותי ברוך אינסופי מבעד לכעס, אני מתאהבת בו שוב בעוצמה מטלטלת, אני נמסה מרוב התפעלות ואושר. אני מעריצה אותו על היכולת הזאת, לדבר תמיד ברוגע. על השליטה העצמית, על איך שהוא לא נותן לכעס לשלוט בו, על זה שהוא *בוחר* איך להתייחס אלי במקום לתת לחוסר שביעות הרצון שלו ממני לשלוט בהתנהגות שלו במקומו. על איך שהוא בוחר לאהוב אותי, לאהוב "למרות ש", לאהוב כל הזמן ולא רק כשטוב. על הנכונות להוכיח לי כל הזמן.
אני המומה מכמה מזל שיש לי, להיות נאהבת באופן הזה, ובמיוחד המזל שיש לי להיות נאהבת על ידי אדם כזה. זה ממלא אותי באושר, וזה ממלא אותי בכח. זו הרגשה שהיא כל כך טובה שקשה למצוא לה מילה מתאימה. כשאני רואה אותו ככה, כל רוגז שיכול היה להיות לי עוזב אותי. אני נמלאת רצון עז לתת לו הכל, להיות לו הכל, להקדיש את עצמי לאושרו וסיפוקו. אני מצטערת שהכעסתי אותו. אני מצטערת שלא הייתי טובה מספיק, כי מגיע לו הכי טוב בעולם. ואני מצמידה אליו שפתיים ומחשבות, ועושה משהו בשביל שיהיה לו יותר טוב.
* * *
במקביל, באחורי ראשי, יש יולי אחרת. קטנה, שקטה, לא מתערבת, לא מפריעה. היא רחוקה מאיתנו. צופה בנו, זוג יונים שכמונו, ולא מביעה דעה ולא מנסה לעמוד בינינו. סתם, יושבת שם. מסתכלת.
והיא רואה את הכעס בעיניים שלו, והיא מדמיינת את היד שלו מתרוממת. היא מדמיינת את האש בעיניים שלו גוברת, היא מדמיינת אותו הופך אותה בגבה אליו, את החולצה שלה משמיעה קרע מעוצמת המשיכה. היא מדמיינת את הפנים שלה צמודים לקיר, גופו כבד כנגד גבה. היא מדמיינת את הקול הנמוך שלו גוער בה. היא מדמיינת את הנשימה שלו על האוזן שלה כשהוא מדבר. הוא מכופף אותה אל המיטה בקיפול ידה אל הגב. בידו הפנויה הוא מושך את מכנסיה לקרסוליים. היא מדמיינת מכה. ועוד מכה. היא מדמיינת את הזין שלו. היא נוגעת בעצמה. היא רוצה את הזין שלו.
בינתיים, בעולם שלנו, אני רוכנת על ספר. מסמנת קטעים חשובים. קמה שוב למטבח. מדליקה משחק מחשב. קוראת עיתון. מבשלת מרק. דוחה את החובות. דוחה ודוחה. הוא מרים את ידיו בתסכול. יולי הקטנה והרחוקה מדמיינת את היד המורמת נוחתת על לחיה בסטירה. יולי האמיתית חוזרת לעבוד. טדי מניח יד על לחיה ומבטיח לה שיהיה בסדר. היא מתענגת על המגע הרך.
יולי הרחוקה, האחרת, הקטנה, מדליקה סיגריה. אני והאהוב שלי רוכנים על ספרינו. מגיע לאפי ריח קל של עשן. קצת קשה להתרכז. טדי פותח חלון ואני מתנערת וחוזרת לקרוא. מספיק שהחלון פתוח וכבר איני מרגישה בה. עד כדי כך היא קטנה.
היא שואפת שוב ונושפת את העשן שלה בטבעות. אף פעם לא ידעתי לעשות את זה.
לפני 14 שנים. 15 בנובמבר 2010 בשעה 10:02
