לפני 14 שנים. 15 בנובמבר 2010 בשעה 1:07
איכשהו, להוציא ממנו הסכמה, הרבה יותר משמעותי בשבילי מאשר האקט עצמו.
אם יש משהו שמגרה אותי והוא חושש ממנו ואני צריכה לאט לאט להסביר ולשכנע, הרגע שהוא אומר "אוקיי, אני רוצה לעשות את זה איתך" הוא זה שיוצר את הקתרזיס, ואז כבר פחות דחוף לי לבצע.
מעין אורגזמה נפשית שכזו.
למשל, לקשור מישהו זה נורא כיף. אבל לשמוע ממישהו שפעם אמר לי שלהיות קשור נראה לו נורא קשה והוא חושב שהוא לא מסוגל לזה - "אוקיי, תקשרי אותי. רק כי זאת את", זה באמת גורם לי להרגיש שהצמחתי כנפיים.
ובכלל לא קשרתי אותו מאז. אבל לשמוע אותו אומר את זה - זה, זה ההיי האמיתי. זה היה רגע השיא. הקשירה שתבוא בהמשך, זה כבר סתם בשביל הכיף. לא שם הריגוש הזה, האדיר, העצום.
לא שאני לא מתה לקשור אותו. אבל ה"וואו", השיא. ההסכמה שלו.