התחלתי לכתוב את זה כתגובה בפורום לפוסט של גילי על השיער, ואז זה התארך והפך למאד אישי ומאד עוסק במקרה הפרטי שלי, אז עשיתי קופי פייסט לכאן, והמשכתי בקו המחשבה הפרטי.
אגב, מחשבה אישית לחלוטין: אם טדי יבקש ממני - אסכים. כמו שאני מכירה אותו, הוא לא ידרוש אלא יעשה לי מעין DARE ואני אשאב עונג עצום מכך שאראה לו שאין גבול. הוא יהיה המום לרגע, ואני אהיה מאושרת שהראיתי לו עם מי יש לו עסק.
אבל יש נסיבות: אנחנו מאורסים. אנחנו חיים יחד ומתכננים להקים משפחה יחד. במצב הזה, למילים "לעשות הכל בשבילו" יש משמעות הרבה יותר רחבה מאקט בודד, והמחשבה על "עד שהמוות יפריד בינינו" הופכת משהו כמו קרחת לדבר של מה בכך.
ויש עוד נסיבות, יותר רלוונטיות לכאן: הוא לעולם לא יבקש ממני דבר כזה. וב"כזה" אני מתכוונת לכל דבר שיש חשש שיהיה לי קשה ושיעמיד אותי בהתלבטות אם זה לא יותר מידי. בהרהורי, אני מצטערת על זה. הייתי רוצה שיעמיד אותי באתגרים, על מנת שיהיה לי הסיפוק לעמוד בהם והסיפוק להעניק לו את הוודאות הזו בי. ובד בבד אני יודעת שלכך שאני יודעת שלא יעמיד בפני משוכות יש חלק בכך שאני סומכת עליו עם החיים שלי ובוחרת בו להיות שותפי לחיים ואבי ילדי.
אני יודעת שיש מרווח לא קטן שבו הוא יכול לאתגר אותי מבלי לערער את הבטחון שלי בו, אבל נראה לי שהוא לא יודע את זה, ויותר חשוב לו לשמור על רגשותי וטובתי מאשר לבחון אותי בדברים כאלה. אני מעריכה את האכפתיות שלו ואוהבת אותו יותר בגינה, אבל אני חושבת שלא רק בגלל זה הוא לא מנסה אותי.
אני חושבת שהוא לא יודע שזה בסדר, שהוא לא יודע שבגבולות הטעם הטוב זה יכול להיות מהנה.
אני חושבת גם, שאין לו עניין בזה. אני חושבת שהוא לא רואה עונג מיוחד בלקבל את ההוכחות האלה. בחלקו בגלל שהוא לא זקוק להן, אבל גם, כך נראה לי, כי העניין שלו במשחקים ובמתיחת גבולות פחות משלי.
אני לא יודעת מה הוא מרגיש כשהוא מכאיב לי לכמה רגעים, בהצמדה של שתי אצבעות. הייתי רוצה שיספר לי, אבל הוא הרי לא יעלה בדעתו לדבר על זה, וגם אם אשאל לא בטוח שאקבל תשובה ברורה. אולי כן. אנסה.
אני לא יודעת אם זה מעניין אותו, לראות כמה יוכל למתוח אותי. אני לא יודעת אם הוא שואב עונג מההתאפקות שלי, או רק מכך שהוא יודע שבכך שהוא מאלץ אותי הוא בעצם נענה לרצוני.
* * *
למעט מאד דברים יש חשיבות בעיני, בהשוואה לאנשים אחרים. הרבה דברים שנחשבים מביכים, אינם מעוררים בי כל מבוכה. תלוי מתי: כשמאתגרים אותי, אני מסוגלת כמעט לכל מעשה משולח רסן. החברים שלי אהבו להתגרות בי, לבדוק כמה רחוק, כמה פרוע, אפשר לדחוק אותי. הם גם ידעו שעליהם להיזהר: משאלות עלולות להתגשם. אהבתי שביקשו ממני שטות כלשהי. זה לא היה קשה והיה מאד מצחיק אותי שאנשים כה מודאגים ממשהו כל כך פעוט וחסר חשיבות. אהבתי את איך שהסתכלו עלי.
אבל טדי אף פעם לא מבקש ממני.
עכשיו, זה לא שאני רוצה שיבקש. לא בדיוק. הוא לא משחק בי, ואני סומכת עליו בעינים עצומות. חלק מהבטחון הזה בו הוא הידיעה שהוא לא משחק בי. אבל לא בגלל זה אני לא רוצה שיבקש. אלא שללא העניין וללא ההנאה, אין לזה שום ערך. נעניתי לאתגרים לא כששיחקו בי, אלא כשבאמת היה שם עניין, כשהתגובה לנכונות ולהיעדר המבוכה הייתה הנאה והערכה, לא לעג. אם טדי לא מוצא בזה הנאה, אם אינו מוצא בזה עניין, אז, אז! יש בזה טעם רע והשפלה שאיני מעוניינת בהם. לא, לא הייתי רוצה שישחק בי או שיספק לי ריגושים זולים.
אח, איני מצליחה להסביר את עצמי כראוי.
אבל התחושה הזו - הריגוש הזה כשאת בתוך זה ולא אכפת לך משום דבר ואין בעולם שום דבר חוץ מעונג וגאווה - גילי הייתה מבינה. נראה לי שגם לוטוס הייתה מבינה.
(בחורות שאני לא מכירה. רק את הכתיבה שלהן).
לפני 13 שנים. 30 במרץ 2011 בשעה 20:44
