כמה שגבולות זה דבר אישי. בן הזוג שלי מכיר אותי, את האמונות שלי, את הערכים שלי. הוא יודע מה חשוב לי ומה לא.
ובהתאם לזה הוא יכול לדעת מה עובר את הגבול ומה לא.
לעשות דיון נורמטיבי על "האם לבקש להוריד את השיער זה יותר מידי" לא מקדם אף אחד.
ניקח אותי לדוגמה: לא אכפת לי בכלל להסתפר קצר. זה לא יחמיא לי יותר מידי, אבל המראה החיצוני שלי כבר הרבה זמן אינו הדבר שעליו קם ונופל הבטחון העצמי שלי. אני מעדיפה שלא, אבל התלבטות כמו זו של גילי לא הייתה יכולה להעסיק אותי. אני מעדיפה את התספורת שלי כמו שהיא, אבל זה לא מספיק מעסיק אותי או מטריד אותי בשביל שזה בכלל יהיה מעניין לאתגר אותי עם זה. אני לא מתלהבת יותר מידי מלהיראות כמו תרנגולת לזמן מה, אבל היתרון בלהיות סטודנטית היא שאפשר להיראות מגוחך ועדיין לא לבלוט בנוף הקמפוסי.
לעומת זאת, לרדת למכולת עם שפיך על הפנים לא הייתי מסכימה בשום אופן, לא משום הבושה אלא משום שזה לא יאה, יש אנשים שזה יפגע בהם. אולי לבוטקה של הלוטו. הכוונה היא, שלשמור על התנהגות קורקטית חשוב לי עד כדי סירוב לטדי, והוא אמור לדעת שזה סדר העדיפויות שלי ומלכתחילה לא להעמיד אותי במצב הזה.
ואם הוא לא יודע אם זה חוצה את הגבול או לא, הוא אמור להטיל עלי את המשימה באופן כזה שיתן לסירוב שלי להתקבל בהבנה ולא ליצור משבר ביחסים. אני אקבל ברוח טובה הרבה יותר "בואי נראה אם יש לך אומץ", ואפילו "בואי נראה כמה את סומכת עלי".
אבל "בואי נראה כמה את מסורה לי" מחמיץ אותי. מה זה "בואי נראה"? אני מסורה לו עד מוות, הוא יודע. זה לא אומר שאני צריכה להתאבד רק בשביל להבהיר את זה.
לפני 13 שנים. 31 במרץ 2011 בשעה 10:02
