באמת, נמאס לי. יש לי שלוש עבודות להגיש עד סוף השבוע, עוד שלוש בשבוע הבא, וחייבת בדחיפות להתחיל לעבוד על הרפרט, שאין לו תאריך אבל עם החופשות נותרו מעט שיעורים. נקודת האור בכל זה הייתה שהכריחו אותי לקרוא את "יחסים מסוכנים" ואף לראות את הסרט. פעם ראשונה השנה שנהניתי, באמת נהניתי לכתוב תרגיל להגשה. וגם שמתי פה לינק למונולוג בהשראת מכתב 81 המופלא (הפוסט "סילבוס") ואף אחד לא הגיב וזה מאד מאכזב. לכו לקרוא, זו אחת הדמויות המופלאות שנכתבו אי פעם! בת יותר ממאתיים שנה ולוקחת בהליכה את הטובות שבשולטות המודרניות.
וכואב לי הראש, ונמאס לי לא לישון בלילות בכלל כל הבלאגן הזה. היום לא זיהיתי בטלפון את אמא שלי טדי, ולאשה הזו יש מבטא ייחודי שצריך להיות חירש בשביל לא לזהות. אני מתה על המבטא שלה, ועל טון הדיבור, היא מהאנשים האלה ששומעים דרך הטלפון שהם מחייכים. והייתי מספיק טרודה בשביל לא לזהות.
ועוד לא דיברנו על שאר הדברים, ויש דברים, ואין לי כח, כבר יש לי סחרחורת מהמטלות האלה ולא מצליחה להתרכז ובמקום לעשות אהבה אני עושה עבודות. אני אמורה לקרוא את דברי פוקו על המיניות, פרויד על הליבידו, סארטר על אינטרקציה עם הזולת, מקנון על נשיות, לאקלו על אהבה, ולכל הרוחות, נמאס לי מזה כבר. השעה שלוש בלילה, אני אמורה לייצר מיניות, לא לקרוא עליה מאמרים.
ובאקט של רציונליות מרדנית, אני לא מגישה מחר שום עבודה, אלא מיתממת ומבינה את "עד סוף השבוע" כאילו לא התכוונו לשבוע הלימודים אלא שבוע קלנדרי. כי נמאס לי! ועכשיו, ולא, אני לא אחכה לבוקר כי ברגע זה ממש נגמרה לי הסבלנות לכל האחריות הזו, ולא אכפת לי שזה חסר התחשבות, ולא אכפת לי שזה חסר אחריות, ולא אכפת לי מכל שאר טיעוני התודעה הכוזבת שמשרד החינוך זומם להנחיל לנו.
עכשיו, ברגע זה ממש, אני הולכת להיכנס לחדר השינה, להתפשט, להעיר את טדי, להפוך אותו על גבו, להתיישב עליו, ולא לקום לפני שאני גומרת. ואז אני הולכת לישון לשלוש שעות מתוקות. ואף אחד לא יעצור אותי!
לפני 13 שנים. 7 באפריל 2011 בשעה 0:15
