Anything Goes

מסתבר שזוגיות לא קלה לי כפי שחשבתי.
אולי נכון יותר לומר - פחות קלה לי מכפי שהייתי מוכנה להודות.

כי לאהוב אותו - זה קל. לא לרצות שום דבר שאיכשהו מרחיק אותי ממנו - זה קל.
לרצות בו כל הזמן - קל. פשוט. נעים ומשמח.

אבל יש דברים שלא חשבתי עליהם. הסיפוק המיידי. ההתחשבות. לחשוב ב"אנחנו". בהתחלה זה היה קל, ועם הזמן התגלו האתגרים שה"אנחנו" מביא איתו. צצים דברים שלא ציפיתי להם, ובמבט לאחור אני מבינה שלא היה לגמרי הגיוני לצפות אחרת. "הבנה במבט לאחור בהכרח מצביעה על פיגור בתפיסת המציאות" (ג.נ). זה גורם לי לשאול את עצמי - האם ברגעים אלה ממש אני מפגרת בתפיסת המציאות?

למשל, סיפוק האגו. פעם גברים היו מקור לטיפוח האגו. לקבל את החיזור שלהם, לגרום להם לעשות את רצוני, להנות מהנלהבות שלהם, לנצל את הנכונות האינסופית שלהם. גברים תמיד אומרים כן, כשהם "גברים". כשהם קבוצה של צעצועים חסרי פנים, הם תמיד אומרים כן. תמיד יש ביניהם מישהו שרוצה לתת לי בדיוק את מה שאני רוצה, בדיוק מתי שאני רוצה. אם גבר סרב לי, התנערתי מחוסר הנעימות במהירות. כשהם כולם שווים, לסירוב אחד אין שום משמעות. מיד מגיע "כן גברתי" אחר תחתיו ומשכיח אותו כהרף עין. תמיד אפשר למצוא גבר שירצה בך. ולפעמים רוצים חיזוק לאגו, אז מדחיקים קצת את כמה שזה קל, והולכים לאסוף קצת "כן". זה קל וזמין ונעים, והם שמחים שניצלת אותם ומודים לך על זה.

כשיש בעולם רק גבר אחד לרצות בו, פתאום הכללים משתנים. פתאום את לא חיה בעולם של "כן". כי כשמסרבים לך אין מישהו אחר שישכיח את המכה הקלה. כשיש בעולם רק גבר אחד, פתאום אין מאגר בלתי נדלה של חיזור לגמוע ממנו. כשיש רק גבר אחד, לפעמים הוא צריך לעבוד וללמוד. לפעמים הוא עייף ולפעמים הוא זקוק לך. לפעמים הוא צריך לתת מעצמו גם למשפחה וחברים. ולפעמים הוא צריך להיות במקום אחר ודווקא עכשיו את רוצה צומי. ואי אפשר פשוט לשכוח ממנו ולהתנחם בגבר אחר, כי אין גבר אחר. בכל העולם יש רק גבר אחד. וזה משנה את ההתנהלות שלך בעולם. את ההרגלים שלך. זה מאלץ אותך לשנות את מה שאת.

מסתבר שחשבתי שבכל פעם שארצה גבר, פשוט אפנה אליו. לא חשבתי על מה שיקרה כשלא נהיה מתואמים. איני רגילה שמסרבים לי. לא העליתי על דעתי שדווקא מערכת יחסים אוהבת ומסורה היא שתכריח אותי ללמוד להתמודד עם דחיה. קצת מצחיק, לא?

אף פעם לא הייתי כל כך הרבה זמן רצוף עם גבר אחד. יש דברים שלא חשבתי עליהם.