אני מרגישה שאני צריכה הפסקה מהישיבה מול המסך. וקצת קר לי. וקצת לבד לי. טדי בחדר השינה, קורא ספר. לקראת מבחן, כמובן, זה לא שמישהו חלילה קורא *להנאתו* בבית הזה. זה בית של צדיקים, מהדרין! כאן לא תמצאו נהירה אחר עונג, לא לא. רק קיום מצווה! איננו עבדי בשר מנוונים השואפים לכלות את זמנם בתכנים שאינם מקרבים את הגאולה, כמו גורדייף ודוקינס. מיטה, חושך, חור בסדין, שרק מה שהכי חשוב ייכנס. תקע-צא-תקע-צא, כמו שאומר אלכס. תוקעים חומר, מוציאים סיכום. תוקעים חומר, מוציאים סיכום. ככה עד בוא המשיח, בתסרוקת סולידית וחיוך מנומס, תמסור לי המשיחה מ' את תעודת הכשרות שלי. מאה ועשרים מצוות שבוצעו. חלקן ביציאה מרושלת ידי חובה, חלקן בהידור, רבות מהן מתוך בורות בטעמיהן. חלקן בהנאה וחלקן באפיסת כוחות מכשלונות. חלקן בשעת השראה וחלקן בשעת משבר אמונה. רבות ושונות, דפים רבים להלבין את לילותי, בהם ברור היטב שאינם לפנאי אלא ללימוד - מרובע של טקסט המקור הדורש פענוח, וסביבו, בשוליים, באותיות זעירות, פרשנות, הערות, תשובות אפשריות לקושיות. בערימה נפרדת נאספים פירות העמל - ללא הקמטים וכתמי הקפה שנושאים תדפיסי המאמרים. דפים חלקים, מוקפדים, כרוכים, שנבדקו לאט ובזהירות, שלוש פעמים, שחלילה לא תיפול בהם טעות, שכל אות תהיה במקומה, ושהעיצוב יעמוד במוסכם על הקהילה (דוד 12, רווח כפול, שוליים 2.5), ושהתוכן יהיה שלם ומושלם, ששום מסר חשוב לא יישמט ושום סיפור מיותר לא ישתרבב. כי אם נקל ראש בפרטים הקטנים בטרם נדפיס ונכרוך, לשווא נבקש הכרה במאמצינו, וכל שנזכה לו הוא מילה אחת, תמימה בתוכנה אך לא בכוונותיה - טיוטה. בית הקברות של המאמרים האקדמיים.
מאה ועשרים מדרגות לעלות בהן, ועוד כתריסר מדרגות למשרדה של מ', ואותר לעבור לעולם הבא, הטוב יותר, הקרוב יותר אל האור, עולם שבו ניתן לקיים יחד חובה ועונג, עולם שאין סתם באים בשעריו מכוח קיום כמה דרישות פשוטות שמספיקים להן ההזדמנות והרצון, אלא שעלינו להוכיח תחילה, במאמצינו בעולם הזה, כי אנו ראויים לו: תואר שני. וכל זה בידיעה שגם הוא גרם מדרגות ושורה של נסיונות לעמוד בהם, טרם נזכה למעמד הנכסף של דוקטורנט. וידוע שככל שאדם עולה וצומח וקרב אל האור, כך מנסים אותו בנסיונות קשים יותר, והדרך אל המנוחה והנחלה עוברת דרך פוסט-דוקטורט, דרך מאבק מייגע לפרסום מאמרים, דרך מילוי חובת כיהון כראש חוג וכיוצא באלה. אך מהם הקשיים, לעומת ההתעלות שאני חשה מתוך הבחירה בחיי רוח, שהיא שמחזקת אותי במלחמתי במיכל בן נפתלי, אני הקטנה שניצבת, נרגשת ומשתוקקת אך עצבנית ועייפה, אי שם בחציו התחתון של גרם המדרגות הראשון.
והגוף מתעייף לפני הנפש, תופעה מתסכלת לכל הדעות.
* * *
אני זקוקה להפסקה קצרה. ישבתי הרבה זמן, וקצת קר לי, וקצת לבד לי, ואני מאד רוצה קצת חום. טדי בחדר השינה, קורא ספר לקראת מבחן קרב, וגם עבורו הזמן קצר והקריאה מרובה. אני נכנסת לחדר ומכוונת שעון מעורר לעוד חמש דקות. אני זוחלת אל מתחת לשמיכה המכסה את רגליו, מניחה את ראשי בתחתית חזהו ומתחפרת בו, סופגת את חומו. ביד אחת הוא מחבק אותי, ביד השניה אוחז את הספר מעל ראשי וממשיך לקרוא. ידי קרות, גופו חם, ואני מחדירה ידי תחת בגדיו להתחמם בו. זה נעים לו. כמו במקרה אחת הידיים המחבקות אותו נחה על האגן. השעון מצלצל ואני מבקשת סנוז. רק אחד. הוא מזיז קצת למטה את הטרנינג, כאילו רק בשביל שיהיה לי יותר נוח. נורא לאט הראש שלי מחליק עד שלחי שלי מונחת על בטנו. הכל קורה לאט כל כך. כמו מעצמו, כמו בלי כוונה. הוא קורא וכמו בהיסח הדעת מלטף את גבי. אני מכורבלת בו ומנשקת אותו, מרשה לעצמי קצת יותר ממה שתכננתי. החום שלו חודר אלי פנימה מבעד לעור, בתחושה הדומה לזו הפושטת בחזה כשלוגמים תה חם מאד. כשהשעון מצלצל שוב, אני באמת קמה. אבל לארבע עשרה דקות מתוקות, לא היו שום אתגרים, שום סלע לדחוק במעלה הגרם, ושום דבר מלבד עונג שקט, רך, מנחם. הוא מניח את הספר ומהדק זרועותיו סביבי לחיבוק אחרון לפני שממשיכים לעבוד. ולכמה שניות, שום מטרה לא קוסמת לי. לכמה שניות, כאן ועכשיו, העולם הזה מושלם, ושלם, והטוב שבכל העולמות האפשריים.
* * *
וחזרה לעבודה. נשימה עמוקה. שמעון אדף, הנה אני באה. איפה היינו? אה, כן. פרומיתאוס.
לפני 13 שנים. 2 במאי 2011 בשעה 0:29