נראה לי שאני עושה לאחרונה את אותו הדבר שאני נוטה לגלגל עליו עיניים כהתנהגות מטופשת של נשלטים. אתם יודעים, אלה שמלבישים את הפנטזיה שלהם על אשה, שרוצים שהיא תשפיל אותם ותכה אותם וכל זה, ולא חושבים בכלל עליה, על כך שאם היא באמת מזלזלת בהם היא לא תבזבז את הזמן שלה בלעשות להם סשן השפלות, היא פשוט תלך, לא חושבים על מה שהיא צריכה או רוצה, על כך שאולי היא עייפה ורוצה קצת חום ואהבה, על כך שאולי זה לא נעים לה ולא גורם לה להרגיש טוב עם עצמה, לירוק ולקלל, ואם כבר להתאמץ לרצות אותו היא כבר מעדיפה לעסות לו את הכתפיים או לשכב איתו, ואם כבר לנצל אותו אז שיחבק אותה ויגיד לה שהיא יפה כשהוא מסתכל לה בעיניים.
אבל הם לא מרגישים ראויים לאהבה, וכך גם אין להם אהבה לתת.
לפעמים אני מרגישה ככה.
לפעמים אני עייפה ועצובה ומרגישה הכי מיותרת, הכי לא נעימה, הכי מאכזבת והכי לא מושכת.
ואני רוצה לזחול לאיזה כוך ולא לצאת. ואני לא רוצה שיגידו לי שאני יפה, כי זה לא יישמע לי אמיתי, ואני לא רוצה שינשקו לי בעדינות את הלחיים כי זה רק גורם לי לחוסר מנוחה בגלל הצורך לשבת בשקט ולא לזוז. אני לא רוצה חיבוק, כי אני לא מרגישה יכולת לחבק בחזרה. אני הכי נמוך שיש, ואני צריכה משהו שיגרום לי להרגיש חזקה יותר, וכשזה באמת גרוע - חיבוקים לא עוזרים.
וכל כך הייתי רוצה עכשיו, סטירה מצלצלת, הייתי רוצה חבלים שלא נותנים לי להניע את ידי ולכוון אותו, הייתי רוצה רצועת עור שנוחתת במקומות בהן הגוף שלי רך ועגול, משמיעה שריקה קצרה ועוקצת, נועצת אבחת כאב ברורה, מהירה, חד משמעית. הייתי רוצה לספור בליבי את החבטות עד שאתבלבל. לשקוע בתוך התחושה הזו, נחיתות החוטים על העור שלי, מונוטוניות, מוכרות, מרגיעות במוחלטות והעוצמה שלהן. אני רוצה את הידיים שלו כנגדי, ללא ליטוף, רק אחיזה בטוחה ויציבה, את הגוף שלו צמוד אלי כך שארגיש את השרירים מתוחים שלו, שארגיש כמה הוא חזק ממני. הייתי רוצה שהוא ייקח אותי, יסחרר אותי, יהלום מתוכי את העצבנות הזו ויותיר אותי רכה, קלה, מחוייכת. שליווה. שיגביר את קצב המכות כך שלא ישאר לי זמן לחשוב ביניהן, שהמחשבות יעזבו אותי וישארו רק התחושות של הגוף, עזות ובוטות, ואני אשקע בעונג הזה ולאט לאט ארגיש את עצמי נושמת לרווחה, משחררת, ארגיש את המתח בשרירים שלי עוזב, ארגיש את הראש שלי קצת מרחף. רוגע. רוגע. ואז, פשוטה ונטולת חששות, אהיה רכה לחיבוקים שלו, אז אוכל באמת להרגיש אותם, להצטמרר מרפרוף שפתיו ולהיות כל כולי רוך ורוגע. רוגע.
אני לא צריכה את כל ההצגה. רק את הכאב הזה, חד וברור, רק את הידיים שלו מעניקות אותו. שידחוף אותי הכי למטה שאפשר, ואז - רוגע. שלווה. אז אני מרגישה שאני יכולה הכל. אז יש לי כח, את כל הכח שבעולם. אני עוצמת עיניים ומרחפת על האנדורפינים ומרגישה כמו מלכה. באמת מלכה. פעם אחת לכאוב את זה החוצה עד הסוף, והתחושה הזו, של מלכות, הולכת איתי ימים ואף שבועות.
ואני אוהבת אותו.
אני יודעת, שגם לו היה יום ארוך, והוא רוצה לשבת מול הטלויזיה ולחבק אותי. להניח את הראש על החזה שלי ולשמוע אותי מגרגרת מהנאה כשהוא מלטף לי את העורף. אני יודעת שהוא לעולם לא ירים עלי יד. כי הוא אוהב אותי, וגם בגלל שזה מה שהוא, ככה הוא אוהב, וככה הוא יכול לאהוב את עצמו. אני יודעת שאם אדרוש ממנו להשפיל אותי - בסופו של דבר רק אשפיל אותו.
אז אני לא אומרת כלום.
נושמת עמוק, שוטפת פנים, מבטיחה לעצמי שאמצא זמן ללכת למועדון, לרקוד החוצה את כל המתח הזה שהצטבר. גם לרקוד עוזר. לרקוד, לצרוח, ריצה ארוכה - דברים שמאפשרים לך להתנתק, לשקוע פנימה, להתמקד בתחושה. זה לא אותו הדבר, אבל זה עוזר.
לראשונה בחיי, הייתי רוצה שלא להיות כזאת.
לפני 13 שנים. 3 במאי 2011 בשעה 11:34
