Anything Goes

אז לכבוד החג יש לי זהב, וזו כמובן הזדמנות ל...
נו, לנקות בתיבת ההודעות. זה יותר נוח ופחות מטריח עם תיבה צהובה.
עשיתי את זה גם בפעם הקודמת, רק בשביל לגבות תכתובות מעניינות במיוחד. היו כמה שאיתם זה הפך לדיון פילוסופי מרתק, אז העתקתי לקובץ נפרד ומחקתי מכאן.
אני לא אוהבת למחוק הודעות. זה כמו לזרוק מכתבים. שמרתי הרבה הודעות מפה, חשבתי שאם אדבר עם האנשים האלו שוב, נחמד שיש הסטוריה. אבל עם רוב האנשים האלה אני אף פעם לא אדבר שוב.
"אף פעם". אני אומרת לעצמי את המילים האלה שוב ושוב, מהרהרת בהן. מוזר לחשוב "אף פעם". אני די נהנית מזה.

הייתה לי תקופה שבה יצאתי עם אנשים שפנו אלי כאן. אני זוכרת אותה כקצרה, וזוכרת שרק למעטים עניתי, ורק עם מעטים הסכמתי לדבר מחוץ לאתר, ורק עם בודדים התכוונתי להיפגש. אבל מסתבר שלא כל כך מעט. מסתבר שנתתי סיכוי ללא מעט בחורים. לא עם כולם זה הגיע לפגישה, אבל הבעתי נכונות מול רבים יותר ממה שזכרתי. עניתי כמעט לכל הודעה שנשלחה אלי. התעלמתי רק מאלה שהיו באמת מתחת לכל ביקורת.

עם רובם לא נפגשתי פשוט כי לא יצא. עכשיו אני נזכרת: הייתי יוצאת לפגישה אחת בשבוע, בערך. ככל שלוח הזמנים אפשר. בכל שבוע פנו כמה. הייתי יוצאת עם זה שאיתו היה נוח לקבוע. שהיה פנוי באותו יום בו הייתי פנויה, שגר קרוב לעיר בה ביליתי את אותו סופ"ש, זה שבמקרה איתו קבעתי ראשון לאותו שבוע. עכשיו אני נזכרת: זו הייתה "שנת הכן" שלי. נורא רציתי להרגיש, להתרגש. זה תמיד היה החלק הקשה אצלי. כמעט הכל משעמם אותי. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מחפשת בכל מקום משהו חזק יותר. תמיד היה לי קשה עם פסטלים. זה ככה עם מוסיקה, עם אוכל, עם סקס, עם לימודים... בשנה האחרונה התרככתי. כל הזמן חיפשתי אחרי משהו ולא ידעתי מה. תחושת ה"מצאתי" מרגיעה. לא שהשתניתי הרבה, אבל אני קצת רגועה יותר. אני זוכרת שדיברתי עם ס' ואמרתי לה, אני אתחיל להגיד כן. כדי להרגיש. כדי לחוות. כדי להרגיש שאני חיה. אבל זה לא היה רק זה: במובן מסויים, זו הייתה מסיבת פרידה. כי ידעתי שאני מוכנה. ידעתי שכל הגברים האלה כל כך דומים זה לזה עד שחדלתי להבחין ביניהם. אולי בגלל זה אני זוכרת אותם כבודדים, למרות שהיו עשרות רבות - הם כולם כה דומים זה לזה. חדלתי לחפש חוויות והתחלתי לחפש גבר. הרגשתי שאני מוכנה, לבחור לי גבר אחד. ובכל חגיגת ה"כן" הזו, ידעתי שאני בעצם מחפשת אחד שיגרום לי לרצות לעצור.

והיה אחד איתו עצרתי, לזמן מה. זה לא היה ממש זה. ידעתי שהוא לא האחד. אבל היה לי טוב איתו, והוא גרם לי להאט מעט, להתעכב, להרגיש משהו שלא הרגשתי כל כך הרבה זמן, שזה הרגיש לי המון, למרות שבעצם זה כמעט היה דבר של מה בכך: היה לי מעניין. הוא לא שעמם אותי. הוא היה כמעט היחיד איתו נפגשתי בפעם השניה. הוא היה היחיד איתו נפגשתי בפעם החמישית. הרגשתי נוח. לא ניסיתי להיפטר ממנו. היה לי קל איתו, היה נעים. זו הייתה תחושה טובה ורציתי לשהות בה זמן מה. עדיין לא הייתי מוכנה להשתנות, עדיין לא הייתי מוכנה לתת למישהו באמת להיכנס לי ללב. אבל היה נעים להרגיש נוח. וידעתי, אי שם באחורי ראשי, שזה רק אומר שאני כמעט מוכנה. ידעתי שזה מה שחיפשתי. שבעצם אני מתכוננת.

אמא שלי אמרה שהוא היה החזרה הגנרלית שלי. שהיא הרגישה שמיד אחריו זה יבוא. שאני איתו כי אני בעצם מוכנה אבל לא רוצה להודות בזה, אז אני מוצאת משהו באמצע. משהו נוח, מרגיע, נעים - אבל לא ממש הדבר האמיתי. הייתה שם תשוקה, הייתה הבנה, הייתה ידידות. לא הייתה אהבה, אבל אהבה גם ככה הייתה יותר מידי בשבילי באותו הזמן. מצחיק, היום אני אוהבת אותו הרבה יותר. הוא תפס בלב שלי מקום הרבה יותר יציב משהיה תופס אם הייתי מתאהבת בו. מצחיק איך שדברים מתגלגלים.

ואחריו, טדי הסתכל לי ישר בעיניים ואמר - "אני לא מוכן להתייחס אלייך ככה, ואני לא יודע למה את חושבת שזה בסדר להתייחס אלייך ככה". זה כששיחררתי אותו. כשאמרתי לו שאינו חייב לי דבר. לא דרשתי ממנו דבר. אמרתי לו שהוא חופשי. והוא בחר להישאר. נלחמתי בעצמי שלא לקוות לכך שיישאר תמיד. לא להרוס את החוויה בציפיות. הייתי טובה בזה פעם. אבל כשקרבה הפרידה ממנו הזלתי דמעות, בפעם הראשונה מזה שנים. הפעם הראשונה מאז גיל 17 שבכיתי בגלל גבר. לא ידעתי למה כואב כל כך לוותר עליו. והוא בחר להישאר.
טדי מעולם לא ניסה להשיג אותי. הוא פשוט אהב אותי, מההתחלה. עוד לפני שהתאהב בי, בכל רגע שבילה איתי היה טוב אלי יותר מכל מי שאי פעם חיזר אחרי.

אני סוטה מהנושא. אני חושבת עליו כל הזמן. כל ההודעות האלה בתיבה, אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי. אני לא זוכרת שבכלל חשבתי על זה הרבה. זו הייתה "שנת הכן". פשוט אמרתי "כן" וקויתי להרגיש משהו. משהו. לא משנה מה.

מוזר איך שגבר אחד יכול לגרום לך להבין משהו על גבר אחר. יצאתי פעם אחת עם *****. היה נחמד. ידעתי ששום דבר רציני לא יצא מזה אבל הוא היה נראה כמו צעצוע נהדר. לא שבלוני ומשמים כמו רובם. התכוונתי להיפגש איתו שוב. אבל למחרת נפגשתי עם מישהו אחר, שהכרתי מזמן, שגרם לי לצחוק במשך כל הפגישה. כשהתנשקתי איתו חשבתי על כך שעם ***** בכלל לא התחשק לי להתנשק בפגישה הראשונה. זה דבר אחד להרגיש שמוקדם מידי, אבל אפילו לא חשבתי על זה. היה לי כל כך נעים עם הבחור השני שהבנתי שאין לי כח להנאה המאולצת ש***** הציע לי. התלבטתי אם לנסות בכל זאת, ואז הגיע החזרה הגנרלית שלי וכבר לא התחשק לי להמשיך לבזבז אנרגיות על אנשים שזה לא אמיתי איתם.

כל האנשים האלה, שלכמה שעות הייתי איתם והייתי מוכנה להסכים אם יציעו לי משהו טוב. כל האנשים האלה שמהמילה הראשונה היה צריך להיות לי ברור שזה לא זה. אבל באותה תקופה לא ממש שינה לי. לא חיפשתי את האחד. חיפשתי פשוט להרגיש משהו. שיש איזו הרמוניה. משהו שיעיר אותי. ברגע שמצאתי כבר לא הייתי צריכה את זה יותר. באותה תקופה, הייתי מוקסמת מאיך שהייקום שולח לך בדיוק את מה שאת מייחלת לו.

כל האנשים האלה, מה חשבתי לעצמי? אני מוחקת עכשיו את כל התכתובות. כלומר, מחקתי ומחקתי עד שנמאס לי. אני שומרת את ההודעות הכי מצחיקות. שומרת את התכתובות עם אלה שכן הייתה להם משמעות. מוחקת את התכתובות עם אלה ששכחתי לגמרי. אז אני קוראת כל הסטוריה לפני המחיקה, כדי למחוק רק את הסתמיות. לכן זה לוקח הרבה זמן. די נמאס לי.

שמתי לב לעוד משהו: כשלא חושבים לפני ששולחים תגובה, זה יוצא ממש לא טוב. היו לי תגובות שכשאני קוראת אותן אני חושבת "אללי, מי זו הכלבה שמדברת ככה". ובכלל ניסיתי להיות נחמדה. טוב שלפחות התחלתי לשים לב יותר. רק בישנות אני ככה מעצבנת. אני מקווה שאני כבר לא עושה את זה. לפי התיבה לא, אבל אני כבר בקושי מתכתבת פה עם אנשים. אני מקווה שבאופן כללי, גם במקומות אחרים, אני כבר לא עושה את זה. אני משתדלת לשים לב.

איזה מצחיק להיזכר. חלק מהפגישות צפות לי עכשיו בזכרון. בחיי, אם היו אומרים לי לשלוף ככה סתם מהזכרון בלי שום דבר שיזכיר לי, לא הייתי נזכרת בקיומם. זה כל כך מוזר. היו גם את אלה עם ה"את שמנה מידי". למיטב זכרוני היו שלושה, אבל כבר הבנתי שאני בקושי זוכרת את רוב מי שדיברתי איתו אז. היה אחד שראה תמונה ואמר שמבחינת מראה אני כן מתאימה לו ליזיזות אבל לא לקשר רציני. שהוא כן נמשך אלי והיה רוצה משהו אבל זה לא המראה שהוא מחפש עבור בת זוג רשמית. הוא לא הסכים להסביר למה בדיוק. עם אחד מהם זה היה מאד מוזר. דיברנו בטלפון במשך כמה חודשים. היו שיחות ארוכות, מעניינות, מהנות. כבר הרגשנו ממש נוח. איכשהו לא הצלחנו להיפגש הרבה זמן וכשהייתה הזדמנות כבר הרגשתי שאני עומדת להיפגש עם מכר קרוב. הוא היה אמור לאסוף אותי מאיזה מקום, ובסוף הפגישה להסיע אותי הביתה. כשנפגשנו, הוא נסע ישר לכיוון הבית. זה לא יעבוד. אני נמשך רק לרזות. זה באמת היה מוזר. עניין של טעם והכל, אבל אחרי שהפנימיות כל כך מתאימה, בדרך כלל החיצוניות הופכת לפחות משמעותית, לא?...

אני מנסה להיזכר בפגישות. אני בקושי זוכרת את הפנים. יש לפחות כמה פגישות עם אנשים שונים שאני זוכרת כזהות לחלוטין. עם שני אנשים מאד מאד רציתי להיפגש ולא הצלחתי. אנשים שעד היום אני מצרה על כך שלא הכרנו. יום אחד, לפתע, פתאום הייתי של טדי, כל ההכרויות נקטעו באחת. אני לא חושבת שהיה יכול להיות מישהו מלבדו, אבל צר לי שלא פגשתי, בסופו של דבר, את האנשים האלה. הסקרנות. ועושה רושם שהפסדתי. בתוכניות שנקטעו הייתה גם בחורה אחת וזוג אחד. עם הזוג כבר עשיתי תיאום ציפיות והיינו בשלב תיאומי הלו"ז לפגישה. אני עד עכשיו לא יודעת אם באמת רציתי.

עוד דבר שלא יקרה לי אף פעם. נו, "אף פעם" זו מילה חזקה, אבל זו אפשרות סבירה מאד, שאף פעם. אני חושבת שאני גם לא רוצה. בשלב זה בטוח שלא. אני פשוט נהנית להגיד את זה לעצמי - "אף פעם". "לעולם לא". "לנצח". אלה מילים חזקות. בטוחות. חצופות. נעים להגיד אותן.

מספיק הפעם. יש עוד דברים שצריך לעשות היום מלבד לקרוא מילים ישנות שכבר אין להן משמעות. היו לי 86 עמודים בתיבת ההודעות. עכשיו יש 54. היה דווקא נחמד התקף הנוסטלגיה הזה, אם כי רפיטטיבי למדי. נו, טוב. נמשיך פעם אחרת.