Anything Goes

תמיד אמרתי שאני צריכה גבר שיהיה מספיק חזק להתמודד איתי. כי באמת, צריך בשבילי עצבים חזקים. אני יודעת לתת המון, אני יודעת לאהוב, אבל קשה להביא אותי לשם. אני קשה, קצת מטורפת, אימפולסיבית, קשה לי לתת אמון, משתעממת בקלות, מפונקת. אמרתי שמסוכן להיות איתי יותר מידי, כי אז אני מגלה את התורפה ואז יש לי כח ואז אני רומסת. לא בכוונה. גבר חלש יקמול לגמרי איתי. גבר שזקוק לי שאנהל אותו יתפורר לידי. לא כי מאד מפריע לי לנהל: אני עושה את זה בלי לשים לב אפילו. אבל אני צריכה שיתנו לי קונטרה. אני צריכה את התחושה שהוא יכול לעמוד בזה, מה ש"זה" לא יהיה. כל דבר. שיהיה הכי חזק בעולם. ושיעשה כל מה שאני אומרת, כמובן. אבל לא כי הנשיות הקסומה שלי מכשפת אותו, לא כי הוא לא מסוגל לסרב לי, אלא כי הוא בוחר להיענות לי. בכל פעם מחדש, שיבחר בזה. שיקשיב, ושיקבל החלטה. שלא יציית בעוורון. שיבקר אותי, שיווסת אותי. נו, וכיוצא בזה.

תמיד אמרתי שאני צריכה גבר שיתן לי קרדיט. שלא יחשוב שאני מן פוסטמה רגשנית שאפשר לעשות עליה מניפולציות. שלא ינסה לקנות אותי במתנות או מחמאות זולות. שלא יצפה ממני להיות תלויה בו. שלא יחשוב שאני לא יכולה לבד. שלא יחשוב שאם אני מעניקה לו זה אומר שאני מנסה להשיג משהו. שלא יחשוב שאם אני מתמסרת לו זה כי איני יכולה לסרב לו. שידע שאני בוחרת. שלא יחשוב שאני נאמנה לו כי אני חושבת שזו חובתי, אלא ידע שאם אני רק איתו, זה כי ככה אני רוצה. כי בו בחרתי. שלא יהיה נאמן לי כי הוא חייב. שיהיה נאמן לי רק אם זה גורם לו להרגיש טוב. שיהיה נאמן לי כי הוא מעדיף אותי. כי הוא בוחר בזה. לא כי החברה אומרת שהוא צריך. שלא יצפה ממני לקשור אותו ולדרוש ממנו שישאר. הוא חופשי ללכת לאן שירצה. שישאר רק אם הוא רוצה.

תמיד אמרתי שאני צריכה גבר שיתן לי חופש. שלא יפקוד עלי. שלא ישפוט אותי. שיתן לי לחיות את הטירוף שלי. שלא ייסחף אחרי בכל השגעונות שלי, כי אני עלולה להפיל אותו ככה, אבל שלא יילחם בהם. שיתן לי להיות מה שאני, על כל הפגמים, ולא לדרוש ממני להיות לגמרי בסדר. ולא לומר לי שאסור, שלא הכל מותר לי. ולא לומר לי "אי אפשר", ולא לומר לי שאני חייבת. שלא ינסה לאלף אותי. שיהנה ממה שיש.

אמרתי הרבה דברים.

לא חשבתי שזה קורה במציאות. כל החלומות שלי התגשמו ממש כפי שחלמתי אותם. כל המילים הנכונות, כל הנשיקות הנכונות, כל המעשים הנכונים, כל התגובות הנכונות. הכל בו. הוא אפילו איכשהו, באורח פלא, תמיד מביא לי את הפרחים שבדיוק חשבתי עליהם. את הפרחים שמתאימים לאווירה של אותו היום. בכל פעם הוא מביא לי זר אחר.

בכל מה שאמרתי על הגבר הנדרש הזה שלי, לא חשבתי על כך שאני לא אשתנה.
כי אף גבר לא היה זה, ולאף גבר לא הייתי אשה טובה במיוחד. הייתי הרבה כיף, אבל אהבה מעולם לא הייתה שם. שאלתי פעם איזו חברה, איך זה שכל דייט ראשון אצלך הופך להתאהבות ולקשר של כמה חודשים לפחות. איך זה שהם תמיד נתקעים עלייך. היא ענתה "לא יודעת, כנראה שיש לי פרצוף כזה". אבל כשהמשכנו, ברצינות, היא אמרה לי - אתה יודעת מה, זה באמת בפרצוף. במבט, במה שמופיע בין השורות כשאת מדברת. זה מה שאת משדרת. בחור יוצא איתי לדייט, הוא מסתכל לי בעיניים ורואה "אהוב אותי, אהוב אותי". וכשהוא מסתכל עלייך הוא רואה "שמור מרחק, שמור מרחק". זה לא ניחוש - אני רואה איך את מתנהגת. איך את עם גברים. את נראית כאילו הדבר האחרון בעולם שאת רוצה זה שיאהבו אותך.
אמרתי לה שכשיבוא גבר ששווה לפתוח את הלב בשבילו, אזהה אותו ואפתח. עמדתי במילתי. אולי חשבתי, עכשיו, במבט לאחור - אולי חשבתי שעם הגבר הזה אהיה אחרת.

במידה רבה אני אכן אחרת. אני חושפת את הרגשות שלי, אני מאפשרת לעצמי להתאהב (ובכך להפוך אותי לפגיעה), אני מרשה לעצמי לתת אמון ולסמוך ולהאמין שהוא ישאר. כשהוא הולך, אני לא מקווה שהוא יחזור - אני יודעת. אני מרשה לעצמי לכעוס, להתאכזב, להודות בזה. אני מרשה לו לדרוש ממני, מרשה לו להרגיש שיש לו זכות עלי. מודה בפני אנשים אחרים שאני מאוהבת. אלה דברים שקרו מעצמם, מעצם היותו ראוי לכל הכתרים שאני קושרת לו. היו גם דברים שלמדתי עם הזמן, מעצם זה שאני איתו המון (יחסית אלי) זמן רצוף. היו גם דברים שהוא לימד אותי, מתוך השוני בינינו. אומרים שאהבה הופכת אותך לטוב יותר.

אבל אני עדיין קוצנית. עדיין עוקצנית. עדיין רגשנית. עדיין שלוחת רסן.
ידעתי שאני מחפשת אותו, אבל אני לא חושבת שלגמרי הבנתי שאני צריכה עוגן. לא רק מקום בטוח לשוב אליו - אלא שרשרת ברזל שתחזיק אותי ותאשר לי בכל פעם מחדש את סדר העדיפויות. ידעתי הכל מראש, ידעתי בדיוק מה אני מחפשת ומצאתי בדיוק את מה שחיפשתי. ובכל זאת גיליתי שהוא גם מה שהייתי צריכה, בכל מה שלא ידעתי.
כל אחד אחר היה מתייאש.
הדבר הבאמת יפה בעיני בכל הסיפור שלנו, הוא שבהרבה מקרים, דווקא התכונות הפחות טובות שלו, החולשות שלו, המגרעות שלו, הפגמים שלו - הם המזל הכי גדול שלי.
אני מעבירה עליו ביקורת כל הזמן, לפעמים גם נעלבת - אבל אם לא היה בדיוק כזה, הוא לא היה פה לשמוע את זה.

* כמה תודות נדרשות כאן: טרנסקסית וחניבעל, תודה על חומר למחשבה. עוגה, על צירוף המילים Perfectly flawed, לקח לי זמן להבין את מלוא המשמעות שלו, עד אחרונת הלבנים בתחתית הבאר.

* הייתה שורה מסויימת בפוסט הזה שבה השיר הזה החל להתנגן בלי בראש, ועכשיו אני חושבת שהוא על הדבר הזה שעליו אני חושבת עכשיו, הדבר שעליו כתבתי כאן, שאני לא בטוחה שכתבתי עליו כמו שרציתי, נו, אתם יודעים, השעה והכל. וגם שתיתי הערב, לא הרבה אבל ערבבתי משקאות. בקיצור (אח, "קיצור", אומנות מסתורית השייכת לאחרים), זה השיר, כמה בנאלי, שוב.
אני נורא בנאלית לאחרונה. אני מאשימה את הלימודים. אני גם מאשימה את הסקס הממש טוב שהיה לנו באופן עקבי ביותר בזמן האחרון, הוא הופך אותי לשבעה ובעקבות השובע לרכה יותר. הקצוות המשוננים שלי נושרים, או קהים, כשאני מתרככת ככה. אני חושבת שהפוסטים שבהם בניתי הכל על מטאפורה סבוכה אחת במקום פשוט להישמע כמו כתבה ב"לאשה" היו טובים יותר. אבל העייפות גורמת לכך שיהיה לי פחות אכפת. וגם לכך שאני מזיינת את השכל בלי קשר לשום דבר. זה כי... מה, נו, בקיצור (כן, זה), אז הנה השיר.